"חמשת השבועות האחרונים היו הבודדים ביותר שהיו לי במסע שלי עד כה. אמנם היו אנשים על הדרך אבל לא היה אף אחד שיבין אותי. סין היא אתגר." למרות 2500 ק"מ שעבר ג'ינג'י בסין עדיין המדינה הזו ענקית והבדידות יכולה להיות גדולה
מאת:רועי סדן
סין היא מדינה פשוט ענקית – אין הרבה חדש בהצהרה הזו שלי אבל מבחינתי, אפילו אחרי שלושה חודשים, אני עדיין מסתכל על המפה ועל הדרך אל עבר הים במזרח ועדיין רואה לפני חודשים של רכיבה. בחמשת השבועות האחרונים רכבתי יותר מ- 2500 קילומטרים, חציתי מדבריות, הרים אבל עדיין יש לי עוד מדבריות והרים נוספים לחצות עד שאגיע לשם.
סין היא מדינה כל כך מגוונת, כך שיש יותר ממיליארד אנשים שגרים כאן אבל בכל זאת, הצד המערבי של סין פחות מיושב. אזורי המדבר הם מה שרואים בדרך כלל וכמעט ואין ערים גדולות בסביבה. אני לא יכול לומר שהמסלול שלי בסין הוביל אותי אל המקומות הכי יפים ומדהימים שיש למדינה המופלאה הזו להציע אבל פשוט היא גדולה מדי ואני נמצא כאן עם אופניים. בכל זאת, באתי לחצות את הענק הזה ולא לטייל בו. אם יש מקומות ואתרים יפים שנמצאים ממש קרוב אליי אז אני אסטה מעט מהמסלול ואלך לחזות בהם אבל חוץ מזה, בימי המנוחה שלי אני רק אוכל, נח, קורא ועושה קצת עבודה באינטרנט. יהיה לי את הזמן שלי לטיולים בעוד חודש בערך, אחרי שאסיים את המסע שלי בסין, במקום בו החומה הגדולה פוגשת את האוקיינוס. רק כשאגיע לשם ארוויח את הזמן שלי לטייל.
חמשת השבועות האחרונים היו הבודדים ביותר שהיו לי במסע שלי עד כה. אמנם היו אנשים על הדרך אבל לא היה אף אחד שיבין אותי. סין היא אתגר. כל דבר הוא אתגר כאן. גם ללכת למסעדה כאן זה אתגר – אני לא מבין שום דבר מהתפריט (אם בכלל יש אחד כזה) וגם לשאול כיוונים בדרכים זה אתגר – רוב השלטים בדרך הם בסינית.
האם אתם מבינים אותי?
גם למצוא כאן מקום לנוח בחדר ולא באוהל שלי זה אתגר – מקומות רבים כאן לא יכולים לקבל זרים וגם בשביל לקבל גישה לאינטרנט כאן עושים לי בעיות כי אין לי כרטיס זהות סיני. אף אחד לא מבין אותי כאן והם יכולים ממש לשגע אותי כי הם צוחקים על איך שאני מנסה לדבר ואפילו על איך אני משתמש בצ'ופסטיקס שאני אוכל – המקלות הללו טובים בשביל לתופף על תוף אבל בשביל לאכול?
לומד איך לאכול וגם איך לעשות מוזיקה
אז אני צריך לשמור על סבלנות וצריך לזכור שהם מסתכלים כאן עליי וצוחקים כי כך זה,אנשים מתנהגים כאשר הם לא מבינים אותך. אני מניח שהם בסך הכול אנשים סינים נחמדים וזה לא בגלל שהם לועגים לי. בגלל זה, כולנו יכולים להרגיש בודדים, אפילו שיש הרבה אנשים מסביבנו, לא?
"אמרו לי שרופא השיניים צריך להגיע בקרוב אבל זה היה לפני 40 שנה…"
בכל העולם, אנשים צריכים שיהיו להם מספרים בשביל שיוכלו למדוד מעשים, למדוד זמן, סטאטוס, גיל, מרחק, הצלחה ועוד הרבה דברים בחיים שאפשר למדוד בעזרת מספרים. אם אני אספר שאני רוכב מסביב לעולם זה אמנם ישמע נחמד אבל אם אני אדבר במספרים אז אחרים יבינו אותי טוב יותר. להגיד רחוק מאוד נשמע טוב אבל להגיד 54,000 קילומטרים זה הרבה יותר טוב. אם אני אספר שמאוד קר כאן זה ישמע קר אבל אם אני אגיד במספרים שזה מינוס 10 מעלות זה יהיה הרבה יותר שימושי לתאר עד כמה קר פה באמת.
נראה לי שהוא מבין אותי
אבל לא רק לגבי המספרים שלי, אפילו בחיי היום יום דברים כמו:
יקר מאוד לא תמיד מספיק לנו ואנחנו רוצים לדעת כמה $ זה עולה וזה גם לא משנה כמה חכם אתה אלא כמה קיבלת בבחינה הסופית. מהרבה בחינות זה לא משנה מי אתה ומה אתה עושה אלא המספרים והציונים שאתה מביא איתך. זה עצוב אבל נכון. חלום הוא דבר אחד שאי אפשר לתאר במספרים. המוח שלנו עסוק בלחשוב באופן הזה אבל איך תתארו רגשות, כמו בדידות למשל, במספרים? התחושה שאתה חש כאילו אתה חייזר בעולם שלך?
יש איתי מכתב שאחד החברים שלי הכין לי וכתוב בו:
"שלום, קוראים לי רועי. אני בן 28 ואני מישראל. אני חוצה ברכיבה את סין (הם לא יבינו אם אכתוב שאני חוצה את העולם). הגעתי מקשגר ואני רוכב אל עבר בייג'ינג' (גם זה לא בדיוק נכון אבל עדיף לומר מקומות שאנשים יבינו ויכירו). אני מתנצל על כך שאני לא יודע כל כך טוב סינית אבל אני מאוד אוהב את האוכל שלכם ואת המדינה שלכם". מכתב ההמלצה שלי.
זאת התשובה שלי לשאלה שהאנשים כאן שואלים אותי בדרך כלל. יש לי גם מילון תמונות בו אני יכול להצביע על הדברים שאני רוצה. אם אני רוצה ארוחת בוקר אני מצביע על ביצים ועל עגבנייה ועושה סימן של טיגון. מכל המסעות שלי אספתי חוויות וכלים שיעזרו לי לתקשר עם אחרים. זה אחד הדברים הטובים שמרוויחים מזה שנמצאים לבד. סין היא לא מקום שבו כדאי להתחיל את המסע שלך ונראה לי שאם הייתי מתחיל כאן את המסע אז גם הייתי מסיים אותו כאן.
ועכשיו לתוכניות לעתיד:
בשבוע הקרוב אני אטוס לשבוע אל העיר צ'נגדו, עיר הבירה של מחוז סצ'ואן. שגרירות ישראל בעיר, יחד עם המקומיים, הולכים לעשות "שבוע ישראל" והרבה אמנים מוכרים הולכים להגיע ולהופיע בשביל להראות למקומיים מהי באמת ישראל. הם הזמינו אותי לרכב עם המקומיים ולהראות את המסע שלי. יש לי הרגשה שהשבוע הזה הולך להיות משהו גדול מאוד.
ובדיוק עכשיו חשבתי איך אני יכול לתאר בדידות במספרים: במשך 40 ימים לא פגשתי אפילו מטייל אחד. ראיתי רק סינים ומתוכם היה בסך הכול אדם אחד שיכולתי לשוחח איתו באנגלית. תנסו לחשוב על המספרים הללו שתרגישו בודדים ואולי זה יעזור לכם להבין שזה לא כל כך נורא ולא סוף העולם ושזה אפילו לא הסוף של סין.
אני אסיים את הפוסט הזה עם סיפור על איך אפשר להסתכל על דברים מנקודת מבט חיובית: אתמול דיברתי עם אחד החברים שלי מהילדות, אייל פטרושקה. חלקתי איתו את העייפות שלי וסיפרתי לו שאף אחד כאן בארץ הזו לא מבין אותי וחושב שאני משוגע. "ואוו ג'ינג'י", הוא פתאום אמר לי, "אתה קולט שזה בדיוק כמו שהיית בארץ?"
עכשיו אתם מבינים אותי?
תישארו חיוביים,
עד הפעם הבאה.
רועי ג'ינג'י סדן.
העיר בווטאו
מונגוליה התיכונה.
סין.
אסיה.
העולם.
