נגד קיום אירועי ספורט בזמן לחימה | מאת: יאיר בן עמי
בסבב הלחימה הקודם כתבתי על ספורט בעת לחימה כשאלה ולא כדעה. בסבב הלחימה הנוכחי יש לי דעה ברורה (לפחות לי היא ברורה) כנגד קיומם של אירועי ספורט בעת לחימה.
אין לי אפשרות להעריך סיכויי פגיעה של פצצה במקום בו יתקיים אירוע ספורט. מעולם לא התמחיתי בנושא שיגור טילים, מודיעין צבאי זר לי ו- 8200 היתה עבורי תוצאה (8:20.0 דקות) ראויה לאימון אינטרוולים הכולל 5 עד עשר פעמים 2000 מטרים כשהייתי צעיר ב- 15-25 שנים.
"הרי טילים נופלים, מי יכול להיות עד כדי כך יהיר כדי לאמץ בביטחון שהם לא יפלו על דבוקת רצים?"
העבר מוכיח כי החברה הישראלית, על כל רבדיה, מאוהבת בוועדות חקירה ככלי למציאת אשם, גם כשאין באמת אשם והטלת אשמה מכל סוג לא תורמת מאום להסקת מסקנות מתקנות, או אפילו לקידום הנושא בו עסקה ועדת החקירה. אירוע ספורט אשר יהווה בכוונה, או במקרה, מטרה להפצצה יכול לגבות מחיר נורא של מוות, פציעות ובהמשך כאסון לתדמיתה של מדינת ישראל בהקשר של ספורט.
נכון שפיגועי טרור באירועי ספורט כבר היו ברחבי העולם שמעבר ללבנט, אבל כשבוצע פיגוע הטרור במרתון בוסטון (כדוגמה) זו היתה הפתעה משום שהעיר בוסטון אינה נתונה תחת מתקפות טרור על בסיס קבוע. ההתייחסות העולמית, כמו גם המקומית, לפיגוע שכזה שונה בתכלית מההתייחסות לפיגועי טרור במדינה בה הטרור שוכן קבע, מכתיב את סדר היום וממרכז את תשומת לב הציבור, ישראל כדוגמה.
במקרה של פגיעת טיל, או מתאבד במהלך אירוע ספורט בישראל אמנם תישמע ההפתעה בתגובות רבות, אבל לא משום שזה אמור להפתיע מישהו, אלא משום שתמיד אנו מופתעים ולא משנה אם זו מלחמה הפורצת ביום כיפור, מנהרות טרור אליהם נחשף הציבור רק בסבב הלחימה הנוכחי, או כל מה שהיה ביניהם – הפתעה היא חיקה החם של הנחמה הישראלית במיטבה.
ההפתעה היא גם הסיבה להקמת ועדות חקירה בכל פעם, כשמשהו רע קורה, הרי אי אפשר ללמוד בלי ועדות חקירה שיקבעו קודם כל ולפני הכל מי האשם בעובדה שהופתענו ואנו מופתעים תמיד משום ה"יהיה בסדר" וה"חייבים להמשיך בשגרה", או ה"אסור לראות לאויב שהוא שובר אותנו" וגם ה"על אפם וחמתם לא תישבר שגרתו". ה"יהיה בסדר" ו"הלא ישברו את שגרת חיינו" גם קבעו, במהלך אחת מהפסקות האש, כי תושבי עוטף עזה יכולים לחזור לבתיהם. עכשיו רק נשאר לנו לספור את הימים עד שתוקם ועדת החקירה שתבדוק מי לא הבין שפגיעה בנפש היתה שאלה של זמן ולא אם תהיה.
ורק בגלל שאנו לא רוצים ועדת חקירה הברורה עוד לפני שזה קרה, יהיה נכון לוותר על קיומם של אירועי ספורט בזמן מלחמה, בוודאי כשהעורף מופגז ובטח ובטח כשסיכון חיים כה ברור. ביטול אירועי ספורט לתקופת מלחמה לא תהיה יותר מזיכרון עמום בהיסטוריה, פיגוע המוני באירוע ספורט יהיה אבן דרך בהיסטוריה ולא במובן שמישהו היה רוצה, אולי אויבי ישראל.
מוות של ספורטאי פנאי במהלך תחרות הוא נדיר, אבל מותו של רץ במרתון תל אביב הוציא מתרבות ההתנהלות הישראלית ועדה, ובמקרה אחר בית משפט הפגין את חוסר הבנתו בתרבות ספורט פנאי וכעובדה היא התוצאה הכה שגויה של מסקנות והשלכות שרק העתיד יקבע אם, או כמה הן הרסניות. ממקרים אלו אפשר רק לשער כמה רעה תהיה התגובה למוות שלאחריו הרוב יסכימו כי היה כל כך מובן מאליו – הרי טילים נופלים, מי יכול להיות עד כדי כך יהיר כדי לאמץ בביטחון שהם לא יפלו על דבוקת רצים, רוכבי אופניים או מתחרי טריאתלון?
אז אפשר להמשיך בשגרה, עד לוועדת החקירה הבאה.
מסכימים? מתנגדים? הגיבו, שתפו או שתפו אותנו במחשבותיכם בתחתית המאמר.
בעד קיום אירועי ספורט בזמן לחימה | מאת: ארן הרשלג
אתחיל בקלישאה. ישראל היא לא שוויץ, אבל את זה אתם יודעים, ומשום שישראל היא לא שוויץ לא במובן הגיאוגרפי, לא במובן האתני ובוודאי שלא במובן הגיאו-פוליטי, אין שום סיבה שבעולם שנאמץ לליבנו את הדיאלקט והתובנות הלוגיסטיות שלה. אף על פי שיתכן שגם אם נאמץ אותן, נגלה לבסוף שמדובר בלוגיסטיקה עם חורים כמו ב"גבינה שווצרית".
כל האקספוזיציה המייגעת הזו היתה רק מטאפורה עגמומית (קלישאתית כבר אמרתי?) למצבה הקיומי של ישראל. מלחמות, לחימות, מבצעים, אירועי פח"ע, התקפות, מערכות, ירי וכדומה יש כאן בשפע 300 ימים בשנה, האם יתכן שבשל כך נשבית כל העת את ההווה שלנו? קבוצת השווים של הישראלי הממוצע נמצאת באירופה וארה"ב והיא משפיעה עלינו כל העת ולכן התרבות שלנו מכתיבה לנו שלמרות הכל ועל אף הכל – החיים ממשיכים ועלינו לקיים את השגרה בכל הגזרות.
אין זה אומר שבעת שיורים רקטות או בעת מלחמה עלינו לצאת במחולות, דבוקות, ריצות ושאר ירקות, אך בוודאי שבזמן הפסקת אש, כפי שקרה מספר פעמים במבצע "צוק איתן" ניתן ואף ראוי לבדוק עקרונית האם ניתן לקיים אירוע רב משתתפים באישור פיקוד העורף והמשטרה. כך למשל קיימה שוונג את מרוץ מצפה רמון אשר נדחה פעמיים עקב הלחימה, אך בשעת כושר, כאשר התקיימה הפסקת אש למספר ימים ראינו זאת כחובתנו לקהל הרצים לקיים את המרוץ ולא לבטלו.
זה לא פשוט ובוודאי לא קל לגייס את כוח הרצון ולהרים הפקה ספורטיבית בזמנים כאלו. יש חשש כי הציבור יצביע ברגליים (תרתי משמע) ולא יגיע למרוץ כזה או אחר, אך ברובד הרחב יש לכך תפקיד במבנה המולקולרי-חברתי של כל אומה ואומה באשר היא. זהו חוסן שיוצר חברה בטוחה יותר ומאוזנת יותר. קשה לומר שכל מי שתכנן להגיע, אכן הגיע עד מצפה רמון, אך מאות הרצים שכן הגיעו סיפקו לעצמם אתנחתה שפויה לרגע.
אירועים תרבותיים-ספורטיביים שכאלו מיטיבים בטווח הארוך על האוכלוסיה ויוצרים דעת קהל מקומית ובינלאומית חיובית וחייכנית יותר. הנורמליזציה או שגרת החירום כפי שנהוג לקרוא לה כיום, היא נשמת אפנו והיא הגחלת הלוחשת שמאפשרת לנו הישראלים על כל הגוונים להמשיך ולהתקיים בשפיות מאוזנת. למיטב הבנתי זה אף חלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני.
קשה אמנם למצוא מדינות עם צפיפות אירועי לחימה כמו בישראל וללמוד מהן כיצד הן התמודדו או מתמודדות עם לחימה והאם הן מאפשרות קיום אירועי ספורט באותו זמן, אך כל מה שעולה בזיכרון מהשנים האחרונות הוא אירוע הטרור במרתון בוסטון שחודש לאחר שנה והפצצה בפח האשפה שבאולימפיאדת אטלנטה.
לסיכום, אם עלי להוציא אינדוקציה מהפרט אל הכלל, אומר זאת כך, תפקידנו כיחידים וככלל להמשיך להזין את פס הייצור שנקרא "חיים" במובן הרחב של המילה ולהנציח תודעתית את הנורמליזציה סביבנו – אם על ידי פתיחת חנויות וקניונים, אם על ידי קיום אירועי תרבות ואם על ידי קיום אירועי ספורט בזמן לחימה. כל זאת כמובן רק בזמן הפסקת אש, בהתאם לאישורים הדרושים בחוק מפיקוד העורף והמשטרה ומבלי לסכן חיי אדם.
מסכימים? מתנגדים? הגיבו, שתפו או שתפו אותנו במחשבותיכם בתחתית המאמר.
