להרשמה לישראמן לחצו כאן

בלוג 01 | בלוג 02 | בלוג 03 | בלוג 04 | בלוג 05 |

יום ראשון חמש בבוקר, קר וגשום בחוץ ואני יודע שזה הזמן היחיד שאוכל לצאת לרוץ היום, עוד ריצת שחרור ש"צריך" לעשות בדרך ליעד. "אין מצב לצאת עכשיו מהמיטה בקור הזה בשביל עוד כמה ק"מ קלים…", אני ממלמל ומברר עם עצמי היכן נעלמה התשוקה לעוד אימון.

הישראמן דורש מאמץ מיוחד | צילום: צלמי שוונג, ישראמן

טיול של חודש באוגנדה ללא עקביות באימונים הפיח בי רעב לחזור להתאמן, להתחבר מחדש ליעד שלי, לישראמן. בטיול לא רכבתי בכלל ואחרי חודש של התנזרות מצאתי את עצמי נוחת ישירות לשלושה ימי מחנה אימונים של הקבוצה שבו טיפסנו את החרמון מידי יום, בכל פעם במסלול שונה ומפרך יותר.

כשהייתי באוגנדה החבר'ה מהקבוצה התחרו בחצי איש בגן שמואל והמשיכו להתאמן ולהתקדם. במהלך הכנת הציוד למחנה, דמיינתי את הימים הבאים: המון שעות על האופניים, שינויי אקלים, תשישות של מספר ימי רכיבה רצופים ועמוסים. חששתי שבגלל הפער שפתחתי בהיעדרות של יותר מחודש, לא אצליח להתמודד עם הקשיחות של המחנה. איך המאמן שלי אומר: "בדבוקה 1 אין טרמפיסטים, מי שלא יכול להחזיק שימשיך לבד". לשמחתי, מחנה חרמון, כשמו כן הוא, הררי, כזה שמצריך מהרוכבים יכולת טיפוס טובה. בתור "שחיף" עם רגלי גפרורים, אני מרגיש בבית כשמגיעים לשיפועים קיצוניים ולפחות העובדה הזו הרגיעה אותי.

כבר כתבתי בעבר על החשיבות בבניית מעטפת אנשים תומכת שתסייע לי בדרך למטרות שלי, כדי לעשות זאת, אתה צריך להכיר את עצמך ולדעת מה הטריגרים שמניעים אותך ללחוץ חזק יותר ולהיות מפוקס יותר, ולא לוותר גם כשאתה לא מבין איך בכלל ניתן לשרוד את זה. לפני שנה תוך שאני נהנה מההתקדמות שעשיתי בתור רץ חובב ומתמכר לפירות ההשקעה של תקופת אימונים מפרכת, קרצה לי מאד המחשבה לעשות איש ברזל במטרה ברורה להגיע לקונה הוואי לאליפות העולם. לא ידעתי במה זה כרוך, אבל זה היה נראה לי כמו אתגר מעניין. ידעתי שמה שהכי חשוב זה להקיף את עצמי באנשים שחיים, חולמים ומדברים בשפה שאני חיפשתי שפה של אנשי ברזל ששואפים הכי רחוק, כאלו שידביקו אותי בחיידק הזה באופן מוחלט.

כדי לנצח צריך להתמודד | צילום: טלי שיינברג

בחזרה למחנה, מג'דל שמס, 80 ק"מ ויותר מ-1,000 מטר טיפוס מאחורינו, החלק הקשה רק מתחיל, עד עכשיו רכבנו כדבוקה עם מובילים מתחלפים שבין הובלה להובלה מרוויחים כמה דקות של חסד בתוך הפלוטון. עכשיו הזנקה למקטע אישי עד לאתר החרמון. מקטע אישי משמע המון אגו, מי יגיע לפני מי? תוך כמה זמן? בקיצור, מקטע מפנק, והראשונים? יורדים להביא את האחרונים, פרס ניחומים. בדרך למעלה אני מרגיש את התשישות ברגליים, מצד אחד מנסה ללחוץ חזק יותר ומצד שני לא לעבור את הגבול ול"הישרף" בשפת הרוכבים. אני מסיים את המקטע האישי שבע רצון ביחס ליכולת, למיקום ולעובדה שלא רכבתי חודש. כעת, נותרו רק עוד 80 ק"מ חזור, לא ממש ברור לי איך אצליח לשרוד אותם ולהגיע מוכן ליום השני, והשלישי!

ממשיכים. בכל ק"מ שאנו עוברים הרגליים מאותתות שאין שם עוד הרבה מה לתת, השרירים כואבים אבל הראש לא משחרר, אני נותן הכל, "יש לי עוד הרבה" אני משנן, אמשיך לרכוב, להוביל. כשאני שם את עצמי בקדמת הבמה זה דוחק בי להוכיח את עצמי, להתנסות, להסתכן, ייתכן שאתפרק אך אני מאמין שלקחת את הסיכון המחושב הזה, משתלם בסופו של דבר. הרבה פעמים המאמן שלנו שואל לאחר ארבע שעות, מי רוצה להוביל בהמשך הרכיבה, אני אוטומטית אומר כן וישר מרגיש כיצד הרגליים מסתכלות על הראש ואומרות: "מי זה הדביל הזה שחושב שיצליח להחזיק את הרכיבה הזאת אפילו עוד דקה אחת?!?" איכשהו ברוב הפעמים זה עובד…

ישראמן, זה כמו מלחמה שכדי לנצח בה צריך להתמודד מול האויב הקשוח ביותר שלך, שהוא אתה עצמך והכאב שעוטף אותך, כאב שצריך להכיר, כאב שצריך לאהוב.