"אז מה – אתה בקטע של טריאתלונים וכאלה?" נשאלת לפעמים השאלה. "לא. כי אני לא שוחה טוב". כבר הפסקתי לספור כמה פעמים שמעו אוזני את פי ממלמל את התשובה/תירוץ הזה, כשהוא מוסיף מייד "כן, אבל אני מתכנן ללמוד ולשפר סגנון, ואז…". ואז יקרה מה?
מאת:בועז בר יהודה
אין ספק שזה תירוץ נהדר למי שמדבר על טריאתלון, אבל משום מה דוחה את לימודי השחייה. אודה כי החלום להשתתף בטריאתלון הופיע בחזיונותיי מספר כה רב של פעמים, לפחות כמו המחשבה "ומה יקרה אם אשחה חזה בטריאתלון? מישהו ימות מזה?" אז כנראה שהתשובה על כך היא חיובית: כן, אני אמות מזה. מבושה! או, לא, אומר לי עצמי, אתה לא תעשה מעצמך בדיחה ותצא מהמים כשזה שיצא לפניך כבר באמצע הריצה…
מאז ומתמיד הייתי איש של גיוון. קצת מכל דבר, לאסוף חוויות ומיומנויות. הנקודה היא שאף פעם לא ידעתי אם זה בא מתוך אופי או מתוך חוסר יכולת להתמחות "עד הסוף" בסוג ספורט מסויים. ככל שאני מתבגר, מתחזקת בי התחושה שיש יתרונות ב"לפזר את המיומנויות" מאשר להתרכז בתחום אחד בלבד, לפחות בראייתי. אבל טריאתלון תמיד נראה בר השגה, כל כך קרוב, ועם זאת רחוק. כמה רחוק אתם שואלים? בערך 60 בריכות. בעיקרון, אין לי בעיה לשחות 60 בריכות. הבעיה מתחילה כשצריך לשחות אותן בפעם אחת, ברציפות. ובאמת שניסיתי.
זה תמיד מתחיל בבחירת הנתיב הנכון (יה אללה , אף פעם אין מסלול פנוי לגמרי… אז מה, ניקח את הנתיב של הזקנה או של הדוד הנחמד עם הסנפירים והשנורקל הקדמי?) סידור משקפי השחייה (חייב להחליף, כואב באף ולא אוטם כמו שצריך), חימום (איך הם עושים עם הידיים באולימפיאדה?), כניסה למים (קללה. זו פעם אחרונה שאני בא לכאן בבוקר) ותחילת השחייה.
בריכה ראשונה – הכל נהדר, התנועות קצובות ונמרצות. בריכה שניה – מאט קצת ומשום מה סיבוב הראש גדל, על מנת לתת לפה יותר "זמן אויר", תחילת בריכה שלישית – בסימן עליה וירידה (הדופק עולה לשמיים ויורד בבריכה מפלס המים). רגע לפני שאני טובע, וכאשר המציל מעיר בעדינות ש"אם אתה צמא יש מתקן שתיה בסמוך, ולא צריך לשתות את כל המים של הבריכה" – אני מבין שיש כאן בעיה.
"עניין של שיפור סגנון", אתה ממלמל לעצמך תוך בדיקת הסוגיה באינטרנט, שם ניתן למצוא מזור לכל מגרעה, מגבלה, או מחסור ביכולת הידרודינמית מינימלית… ואכן, רבות השיטות ורבים המורים, ורבות הבריכות בהן מפרפרים מאותגרי-ציפה כניצולי הטיטאניק. אבל מה עושים? במי בוחרים? איך מתחילים?
חבר טוב שם ליבו למצוקה הנפשית אליה נקלעתי ולקח עליו את תפקיד הגואל המושיע : "בוא נשחה מחר בחוף הצוק, יהיה ים פלטה, כולה קילומטר-שניים, אפילו תבוא עם סנפירים. כדאי לך, אני אסתכל עליך ונתקן לך את השגיאות". משהו בפנים אמר לך שזהו איננו רעיון טוב. החבר הוא שחיין מלידה, עם קרומי שחייה וזימים, כזה שגדל עם הדגים. "עזוב", אתה אומר, "מים פתוחים? השתגעת?" – " בוא, יהיה בסדר", אומר החבר. והנה, מצאתי עצמי למחרת נועל סנפירים ומשקפי שחייה, ושוחה, ושוחה, ושוחה, עד ששלוקים מלוחים במיוחד החלו להחליף את האוויר שניסיתי לגמוע בכל הפניית ראש. עצרתי, בועט במים על מנת להישאר למעלה, מנסה לפצות את הגוף על שמנעתי ממנו חמצן. "ראית את הסרטן?" ניסה החבר להסיח את מחשבותיי ולפתוח בשיחה, ועניתי כי ראיתי גם ראיתי. אכן היה סרטן גדול צעד על קרקעית הים, בדרך הביתה. כנראה ברגע שהרים את עיניו אל על , אני יכול להישבע שראיתי אותו כשהוא נקרע מצחוק על "החיה הדו-רגלית המוזרה שמכה במים בצורה כל כך מצחיקה למעלה".
חוף הצוק, מזג האוויר הנפלא והים השטוח כמעט לחלוטין היו שילוב מדהים לטירוני שחיה. חבל שקבוצות טריאתלון למיניהן שחלפו על פני כלהקת דולפינים רק הגבירו את התסכול ואת תחושת ה"איפה אני ואיפה הם"…
בחוף, תוך כדי התנגבות, מציין החבר ש"מחר גם אפשר לשחות". "אה, לא יודע עוד מה יהיו התוכניות שלי בבוקר" עניתי, מנסה לא להישמע יותר מדי תבוסתן בעיני עצמי.
זה לא קל. לי קל לרוץ ולרכב, אבל קשה לי לשחות. לאחר קל לרכב, אבל קשה לרוץ, ולשלישי קל לשחות אבל קשה לרכב. קל לשכוח כמה ההתחלות קשות, וכמה הן מתסכלות. אנחנו מנסים לשכנע חבר להתחיל לרוץ, וכל מה שהוא חושב זה על הדופק, ההתנשפויות, התכווצויות השרירים ועל הקושי – וזה שהוא לא מצליח "לעבור את הסף" הזה, וקשה לו עם זה. וחבר אחר שרץ, הופך למטרת- שכנועים לרכוש אופני הרים ולהצטרף לרכיבות – אבל כל מה שהוא חושב זה איך הוא לא מצליח להסתדר עם השבילים וההילוכים, וש"זה לא בשבילו". ולי ? לי קשה לשחות. ואני בטוח שאני לא לבד ושיש עוד הרבה דואתלוניסטים מרוצים שהם טריאתלטים בפוטנציה – ומתוסכלים.
אתגרים חדשים ותחומים חדשים, תמיד קשים מאוד. לימוד שחייה הוא כמו לימוד רכיבה או ריצה, או סקי, או כל דבר אחר. יגיע הזמן כנראה, שיגמרו התירוצים ונתחיל לשחות. ממש עוד מעט – רק שנשפר סגנון ורק שיעברו הכאבים בכתף ושנתאמן, ונלמד הגנה עצמית כדי לא לסיים את הקריירה בתוך מכונת הכביסה של השחיינים, ו…
מתי הדואתלון הבא?
צילומי אילוסטרציה: Thinkstock
7.5.2013
בועז בר יהודה – רוכב ורץ, מדריך חדר כושר ומוסיקאי חובב, נשוי, אב, עובד ומתמרן בין כל הנ"ל
