טריאתלון אילת הוא הבמה לתחרות האמיתית: לא בין המשתתפים, אלא בין הנשים שלהם
מאת:שירי
בשנה הראשונה לא היה לי מושג לאן אני מגיעה. הבנתי שיש לי איזה חולה נפש בבית, שמצא כנראה שיגעון חדש, והוא מתאמן לקראת איזו תחרות הזויה. זאת השנה החמישית ברציפות שהוא מתחרה.
את הדרך לאילת עשינו ברכב כמובן, כי את האופניים האלה (המכונות בפני הילדות שלנו "אופניים-אסור-לגעת") לא שולחים סתם ככה במטוס. מעלים אותם לרכב, עוטפים בשמיכות וקושרים בחגורה – שלא ייטלטלו בדרך.
הגענו לאילת, שמנו את הדברים בחדר ומיהרנו לאקספו, המקום שבו המשוגעים פוגשים זה את זה. רובם מכירים זה את זה בפנים מטושטשות, מהפארק כשהם דוהרים בריצות האימון שלהם. וחוץ מלפגוש זה את זה, הם נזכרים על הדרך שהגיע הזמן להחליף את נעלי הריצה, אחרי הכל כבר עברו 500 ק"מ, אולי צריך איירובר, כי אין דרפטינג, אבל מצד שני זה מכער את פאר היצירה: אופניים בעיצוב אישי. וכמובן – חייבים ביב! נכון שביב התחיל בתור בדיחה שאיזה טריאתלט לא הבין?
השנה באנו באיזי, "זה רק אימון" לקראת הישראמן בינואר (המחלה רק מחמירה…). אז רמת ההתרגשות לא הייתה גבוהה כמו בשנים הקודמות. עדיין נאסר להביא ילדים, "כי הם מפריעים לישון בלילה" (ישנים מעולה, צריך לגרד אותם מהמיטות) וכי "צריך לרוץ אחריהם" (ממש. דבוקים לאייפוד/אייפד/טלוויזיה). אבל בכל מקרה לא יצאנו מהחדר ביום שלפני התחרות כדי לא להתעייף.
אחרי שהתעוררנו, שעתיים לפני התחרות כי הגוף צריך להתעורר ואי אפשר לקפוץ ככה סתם למים, יצאנו לכיוון חוף הים. בדרך דילגו לעברנו ורצו מולנו מתחממים, קבוצות עם מאמנים קיבלו תדריך אחרונה, נשים וילדים נישקו להצלחה את האבות, וגברים גאים עודדו את הנשים שלהם.
ואז התחילה התחרות האמיתית. לא של הטריאתלטים, אלא של הנשים שלהם. שעת הזינוק של המקצה הגיעה, ואני הלכתי לי בנחת לתפוס את מקומי על יד הגדר, לעודד אותו כשייצא מהמים בעוד בערך חצי שעה. "יובלי, בוא הנה, שלא יתפסו לך את המקום", אמא מעודדת ראשונה התכוננה לבואי. אני חוששת ש"אבא" עוד לא זינק למים, כי כשהגיע הרגע שלי לצעוק "קדימה! כל הכבוד!" ו"זמן מעולה!" (יש לי סונטו מודד על היד, ברור…), הם עוד חיכו לראות את "אבא" יוצא מהמים…
בזמן שהוא רץ לאזור ההחלפה, עלה על האופניים ודהר 40 קילומטרים אני, לאות הזדהות, חזרתי למלון ואכלתי ארוחת בוקר. אחרי הקפה התחלתי לגשש את דרכי לאזור התחרות. הגעתי בזמן לראות אותו מגיע לאזור ההחלפה. ושוב: "יואבי בוא! תכף אבא מגיע, שלא יתפסו לך את המקום!", מקדמת את בואי אמא מעודדת 2.
עשרות גברים בבגדים צמודים וקסדות מדדים יחפים וסוחבים אופניים, והיא חושבת שכל אחד זה אבא. "הנה אבא! הנה, הנה, בואו תראו", היא מתרגשת. ולא, זה לא הוא הפעם. מבטים נוזפים של אמהות עמוסות בילדים גדולים, קטנים, תינוקות. אחת מניקה תוך כדי עידוד. מבטי "כשיהיו לך ילדים, תביני" הקיפו אותי מכל עבר. ואז "אבא" הגיע. התגובה הראשונה שלה אחרי הזיהוי (זה אבא? זה אבא? זה אבא!!!) היא צווחה לא ברורה של "וווווווווווואאאאא". הוא כל כך מרוכז בתחרות שהוא בכלל לא שם לב להתרגשות מעבר לגדר, וממשיך לאזור ההחלפה.
באזור הריצה התמקמו שתי טריאתלטיות שכנראה יצאו לפגרה, אחת מהן אפילו מניקה בעמידה! הן מנהלות שיחה ערה על התחרות, הארגון, מדי פעם עוצרות לעודד את אחד המתחרים, ואז חוזרות לשיחה שלהן. אישה אחרת עומדת לידי עם עגלה, שתי ילדות מתוקות מחכות. "אמא, מתי אבא יבוא כבר?". היא מסתכלת בשעון, ספק יודעת ספק מנחשת, "עוד 5 דקות בדיוק", היא עונה. "יש להן עוד הרבה שנים לגדול ליד הגדר הזאת", זורקת לה אישה אחרת, בעלת ניסיון.
"הם כבר הגיעו מהסיבוב השני?", מגיעה מישהי שמחפשת את בעלה. "באיזה שעה הוא זינק?" עונה לה אחרת. "אולימפי או ספרינט?" מצטרפת עוד אחת. "אולימפי!", היא עונה בגאווה, "כי מה, ספרינט זה בקטנה, גבר אמיתי עושה אולימפי". מזל שאסף המאמן לא שמע את זה, אחרת היה עומד ומרצה להן בנושא. ומהר מאוד מתפתח דיון סוער שבו הן משוות זמנים ותוצאות. הן ממשיכות לעמוד זו לצד זו, כשבני זוגם לא מודעים לכך שהתחרות האמיתית היא לא שלהם – אלא של הנשים שלהם, שכולן רוצות לראות את בן הזוג שלהן מגיע ראשון.
