לקראת המרוץ הראשון שלי טרחתי לברר מה יקרה אם אגיע אחרונה. "מקסימום תקבלי ליווי משטרתי", אמרה מירי המאמנת
מאת:אריאלה דודו
היה זה סיום די מפתיע לסוף שבוע חביב באילת, בו חגגתי יום הולדת 49. רגע לפני החזרה הביתה, עינת חברתי מתעקשת שנקפוץ לבקר את אליס גיסתה, ביקור שהתברר כנקודת מפנה בחיי.
אליס קיבלה את פנינו כשהיא קורנת ומאושרת, משוויצה בגזרה החדשה ובאופניים החדשים שרכשה, ולא מפסיקה לשבח ולהלל את הקבוצה שאליה הצטרפה לקראת טריאתלון 2012. בלעתי כל מילה שאליס אמרה. הרגשתי צורך עז לבדוק ולהבין את העניין. מצא חן בעיני האתגר הגדול, כמעט בלתי אפשרי מבחינתי באותו מעמד.
עוד באותו ערב קיבלתי מאליס את הטלפון של מירי רוזנפלד, מאמנת הקבוצה TRI WITH ME-RI בראשון לציון, שנתנה לי מידע ראשוני והזמינה אותי להתחיל באימוני ריצה.
ב-6.12.2011 התייצבתי לאימון ראשון כשאני נחושה וסקפטית גם יחד. מירי ממש לא התרגשה כשציינתי שהפעם האחרונה שרצתי הייתה בכיתה י"ב, והבטיחה לי: "תוך חודשיים תוכלי לרוץ 10 ק"מ". האמירה הזו נשמעה לי כמו בדיחה גרועה.
מירי התגלתה כמאמנת מאוד מקצועית ותומכת. היא הכינה לי תוכנית אימונים על מנת שאוכל להשתלב בקבוצה, ודאגה ללוות לעודד ולתמוך בכל הישג, אפילו הקטן ביותר. פגשתי קבוצה מגובשת שאימצה אותי, והרגשתי שאני בידיים בטוחות.
לאחר כחודש מירי התחילה לדבר על מרוץ נס ציונה. בתור חובבת הרפתקאות מושבעת, לא אמרתי מיד לא, אלא התחלתי לגלגל את הרעיון בראש מתוך ידיעה שאני תמיד יכולה לוותר. טרחתי לברר עם מירי מה יקרה אם אגיע אחרונה, והיא פתרה את העניין באמירה: "מקסימום תקבלי ליווי משטרתי".
ביום שבת, ה-4.2.2012, בפעם הראשונה בחיי, השתתפתי במרוץ 10 ק"מ. היה איזה קול קטן בראש שאמר לי ממש בלחש: את יכולה, את גדולה, כל מה שתעשי – תצליחי. וכך מצאתי את עצמי ביום שבת מתעוררת בשעה 6:40, מתלבשת ומתכוננת לקראת המרוץ.
בשעה 9:00 כבר עמדתי על קו הזינוק לצד כ-500 רצים. הזכרתי לעצמי שהיעד שלי הוא לסיים את המרוץ. מהר מאוד גיליתי שהרצים הבכירים רחוקים ואני ממוקמת שלישית מהסוף. החלטתי לשמור על קצב ריצה קבוע על מנת שאוכל לסיים את המרוץ.
לאחר 35 דקות אפשרתי לעצמי ללכת דקה, ושוב חזרתי לרוץ. אחרי 47 דקות שוב נחתי בהליכה במשך דקה (סה"כ הלכתי כ-5 דקות במרוץ). התברר שהצלחתי לפתוח פער משני הרצים האחרונים, כך שמצאתי את עצמי רצה לבד, מזכירה לעצמי שכל הסיפור פשוט קטן עליי ואני מסיימת את המרוץ כמו גדולה.
1.5 ק"מ לסיום הגעתי לכיכר שבה שאלתי שוטר לאן להמשיך. הוא הורה על פנייה שמאלה וצעק לי: "את יכולה, קטן עלייך". נופפתי לו לתודה על האמונה והמשכתי לרוץ, אבל אז השוטר הפתיע אותי וצעק לי שהוא מצטרף אליי ל-1.5 ק"מ האחרונים.
וכך זכיתי בליווי משטרתי צמוד, שכל הזמן דאג להזכיר לי שזה קטן עליי ואני גומרת את המרוץ בגדול. בכל כיכר נוספת שעברנו השוטרים שעמדו נופפו וצעקו קריאות עידוד ואף צילמו אותנו. 500 מטרים לסיום הצטרפו אליי מירי המאמנת ונדב, חבר לקבוצה, ורצנו יחד עד הסוף.
בעודי חולפת על פני הפס המגנטי שמודד את זמן הריצה שמעתי את הכרוז צועק: "קבלו את רץ מספר 543, אריאלה דודו, בזמן של 1:26 שעות". אני לא יכולה לתאר את ההתרגשות והאדרנלין שזרמו לי בגוף.
מיד כשסיימתי ניגשו אליי בחורה חיננית, שהעניקה לי מדליה, ונתנאל השוטר שביקש להצטלם עם הרצה הדגולה. עכשיו אני מחפשת את נתנאל (כנראה מנס ציונה) כדי לקבל מזכרת מהמרוץ הראשון שלי.
מאת: אריאלה דודו
