יש בוודאי הרבה פרשנויות לבחירה לרוץ ריצה כל כך מתישה וטוטאלית, אך במקום לדוש בהן אני בוחרת בהבנה של הצורך האנושי בסיגוף, שיש בו מן הזיכוך ואפשרות לעלות מדרגה
מאת:רוני וקסלר
לקראת יום ההולדת ה-50 שלי, התחזקה בי התחושה שאני רוצה לעשות דברים שעד היום לא העזתי, ואחד מהם הוא לרוץ מרתון. לאחר כמה שבועות שבהם חשבתי על הדבר ודיברתי עם רצים, קפצתי להרפתקה. נרשמתי למרתון תל אביב ביום האחרון של ההרשמה המוקדמת. לאחר האקט הרשמי, חשתי גאווה על עצם האומץ שבמעשה, כאילו שכבר הוכחתי יכולת יוצאת דופן.
אך זמן קצר לאחר מכן, בארוחת ערב משפחתית, נזפו בי בניי על כך שאין לי תכנית אימונים מתאימה ושאני לא רצינית ביחסי לעניין. נבוכה בעקבות הביקורת הבונה, התחלתי להבין שהכנסתי את עצמי למשהו הרבה יותר גדול ומסובך ממה שהתכוונתי. הבנים בדקו באינטרנט והורידו תכניות אימונים אכזריות שנתנו לי מושג על משאבי הזמן והאנרגיה הרבים שנדרשים באימוני ההכנה. בנוסף, התברר כי 12 השבועות שעמדו אז לרשותי, הם פרק זמן קצר מדי להתכונן וכי נהוג להקדיש לפחות 20 שבועות.
לא ידעתי איך אתארגן עם הזמן, השגרה שלי היא ממילא אינטנסיבית ואין בה זמן פנוי. אך לא רציתי לוותר כי הרגשתי שנקודת הזמן הזו מתאימה ובגיל הזה אני רוצה ויכולה.
באופן כללי למדתי שאנשים מבוגרים צריכים לרוץ בין 70-90 ק"מ לשבוע ושריצה אחת במהלך השבוע צריכה להתארך באופן הדרגתי. התחלתי את התכנית בהתלהבות ונוכחתי להפתעתי כי אני יכולה לרוץ הרבה יותר. פעם נהגתי לרוץ 6 ק"מ וכעת אני רצה 13 ק"מ בריצות "קצרות", פעם הייתי נשארת בבית במזג אוויר סוער ועתה אני יוצאת לרוץ ברוחות ובגשמים עזים, פעם הייתי לוקחת פסק זמן בעקבות הכאב ברגל ועכשיו החלטתי שהפציעה תבוא עימי למרתון.
עבודת הפרך השתלמה ובמהרה השלתי כמה קילוגרמים עודפים, ששנים לא הצלחתי להפטר מהם, והגוף חזר למראה נערי. הרגשתי שהאימונים הם פסק זמן נפלא להתרכז בעבודה פנימית להרחבת היכולת הרוחנית.
הרגשתי שבאימונים אני חוצה את הגבולות של מה שחשבתי על עצמי, ומבלי משים גם גבולות מגדריים. קיבלתי מחלק מהגברים שאינם רצים תגובות מאצ'ואיסטיות על כך שאני מתכוונת לרוץ. גברים בודדים, ועוד פחות מזה נשים, רצים במזג אויר סוער – ואני פתאום מפלסת את דרכי בעוצמה ובעקשנות בגשם וברוח כלוחמת קומנדו קשוחה, איך זה מתיישב עם הנשיות והאם זה סותר אותה?
היו רגעים של משבר שבהם חששתי שלא אוכל לעמוד במשטר האימונים, שהגוף יקרוס ואפצע, שזה מטורף. אבל אני שמחה שלא ויתרתי ונתתי לעצמי את האפשרות לבדוק איך זה להתקרב לקצה. יש בוודאי עוד פרשנויות לבחירה לרוץ ריצה כל כך מתישה וטוטאלית, אך במקום לדוש בהן אני בוחרת בהבנה של הצורך האנושי בסיגוף, שיש בו מן הזיכוך ואפשרות לעלות מדרגה.
מאת: רוני וקסלר
