יומן אימונים חדש באתר. והפעם: למצוא את הקצב הנכון, בריצה ובחיים, זו אומנות
מאת:אלי ישראלוב
תמיד רצתי. עוד בילדותי בערד הדרומית רצתי סביב בית הספר, סביב השכונה, במגרש הכדורגל. גם איפה שערד הייתה נגמרת והמדבר, גם שם רצתי.
רצתי חובבני, בשביל הכיף. 3-4 ק"מ היה נחשב הרבה. גם בחיי הבוגרים הריצה תמיד הייתה שם ברקע. הגדלתי מרחקים. בוקר, צהריים, ערב, נכנס לנעליים, מקשיב לנשימות ומרחף לי להנאתי. עד שיום אחד – די. פתאום הרגשתי שאני כבר לא נהנה מהריצה. שהריצה לא ממלאת אותי כפי שמילאה. שהיא נהייתה עוד הרגל שמגיע ללא מאמץ. אז החלטתי לקחת אותה צעד אחד קדימה, או ליתר דיוק, דופק אחד קדימה. אולי, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן להתחרות. תתחיל עם 10 ק"מ ומשם תמשיך.
קניתי בגדי ריצה אופנתיים, נרשמתי לקבוצת ריצה מקצועית ובניתי לי תוכנית, כזו שלא הכרתי.
באימונים נצמדתי לרצים הטובים ביותר, נגרר אחרי הקצב שהם מכתיבים. ביוהרה החלטתי, אני, לרוץ 10 ק"מ ב-40 דקות. לא מעניין אותי. הרי הכל תלוי בכוח הרצון, לא? והנה מרוץ ראשון, מרוץ חולון, יריית הזינוק ואני טס עם הראשונים, שט על גלי האנרגיה של הרצים מסביבי, מביט בשעון, אני בקצב של 3:45 דקות לק"מ ורגליי קלילות, אני גאון, אני חזק, אני עוד אסיים בפחות מ-40 דקות, אני אלוף. מחשבות גדולות עוד מאיצות את הקצב עד הקילומטר החמישי, ואז טראח: נחיתה ברמת האדרנלין, הגוף מייסר, אנשים מתחילים לעקוף אותי בסדרות, אני מתנשף וחורק, גורר רגליים, הקצב ירד פלאים. אני נשרך עד סוף המסלול ובקושי מסיים. אני גמור, התוצאה גרועה. אוסף את רסיסי האגו ומדדה הביתה. בתחרות הבאה וזו שאחריה אני חוזר על אותן הטעויות, מאיץ מעבר ליכולתי ולא מצליח לשפר תוצאות.
בסוף התובנה נחתה. כל ניסיון להדביק קצב שאינו שלי יסתיים בכישלון, פגיעה במוטיבציה, וריחוק מהמטרה.
כך גם בחיים, לכל אדם קצב משלו. ניסיון לרוץ בקצב של אחרים ירחיק אותך מהמטרה, יגרום לפציעות במוטיבציה ולא יאפשר להתקדם. כמובן שגם ההפך נכון: כל השתרכות מתחת לקצב שלך תגרום תסכולים וניוון של היכולות הטבעיות. אז איך לעזאזל יודע אדם מהו הקצב שלו בחיים? מהו הקצב המתאים לו בשגרת היום, מבחינה מקצועית, בתוך הזוגיות, בהתפתחות האישית? איך נעלה במדרגות בצורה מדודה שלא תגרום לנו להתגלגל מהן למטה?
בריצה, על מנת למצוא את הקצב שלך באימון (ואינני מדבר על אימונים שבהם אתה לוקח את היכולות שלך לקצה), הסימן לקצב הנכון הוא אם אתה יכול לדבר במהלך הריצה.
זה נכון גם בחיים. אתה אמור להצליח לעשות כמה דברים במקביל כשאתה באמת פנוי אליהם רגשית ומנטלית, כלומר "לנשום ולדבר" בזמן שאתה מתקדם. אם אתה מקדיש תשומת לב לתחום מסוים והוא תופס אותך לחלוטין, אתה אובססיבי, הוא מעסיק את מחשבותיך יומם וליל בליווי הרגשה מתוחה (בכל תחום: שגרת היום, עבודה, פרויקטים, זוגיות) – ייתכן שאתה רץ בקצב לא לך. זה יכול לגרום לשבר מנטלי, אובדן האמונה שלך בעצמך וחוסר הבנה של התחום בו אתה פועל.
הנוסחה להתקדמות בקצב הנכון: זהה את גבולות הקצב שלך.
אנו נעים בין שני גבולות – גבול קצב עליון וגבול קצב תחתון. מתחת לגבול התחתון, כאשר הקצב איטי מדי, נרגיש תסכול, חוסר מימוש, עייפות, דיכאון, שעמום, אפרוריות. ככל שאנו מתקדמים לאט יותר כך נפער חור רגשי בתוכנו ועננה של חוסר משמעות עוטפת אותנו.
מעל הגבול העליון, ככל שהקצב מהיר מדי, נרגיש מתח, חוסר ביטחון במה שאנו עושים, בלבול, היצמדות לפרטים טפלים וחוסר בהירות לגבי התמונה הגדולה.
אך בתוך הגבולות, כאשר הקצב הוא נכון, הקצב הוא שלנו, נעבוד בסנכרון מלא עם הקיום, כמו מכונה משומנת. נתקדם בביטחון ונמלא ריאותינו חמצן, מחשבותינו יהיו בהירות וכל צעד יזרים אנרגיה חדשה לעשייה שלנו, נרגיש קלילות והתרוממות רוח. רק בגבולות הקצב הנכון נוכל לשפר את ההתקדמות שלנו.
למצוא את הקצב הנכון זו אומנות. אין לשני אנשים קצב זהה. אנו תמיד מסתכלים מסביבנו ומשווים את עצמנו לאחרים, אך מה לעשות שלכל אחד הקצב המדויק והאישי שלו.
עובדה זו הכתה בי כאשר רצתי את המרתון הראשון שלי. יריית הזינוק נשמעת ואנו יוצאים לדרך, גדודים גדודים של אנשים, משוחחים זה עם זה, קובעים קצבים ומסכמים שנרוץ יחד לאורך הדרך. אך להפתעתי לקו הסיום לא הגיעו אפילו שני אנשים באותה התוצאה. כל אחד חוצה את קו הסיום לבד.
כאשר נגיע לקצה גבול היכולת שלנו נגלה שיש קצב המיוחד רק לנו. בדיוק כמו טביעת אצבע. זה מעולה לנסות להיצמד לקצב של מישהו אחר. אבל תמיד תהיה נקודה שבה ההיצמדות מזיקה במקום להועיל.
נכון שכאשר אנו עוברים פאזה ומאיצים את ההתקדמות שלנו (בתחום מקצועי לדוגמה, עבודה חדשה), תמיד יש בהתחלה מעט לחץ ומתח. זה לא אומר שזה לא הקצב שלך, אך אם המתח נשאר לאורך זמן, סימן שאתה מתקדם מהר מדי, ואם תחושת התסכול נשארת לאורך זמן, סימן שאתה לא מממש את הקצב הטבעי שלך – תתקדם.
לא לחינם אומרים שאין קיצורי דרך. לא בגלל שההוא שם למעלה מונע אותם, אלא מכיוון שאנו לא בשלים אליהם. הם גדולים מאיתנו.
אנחנו כמו עץ, לא נוטעים את השורש ומייד קופצים לצמרת. צריך זמן להבשיל ולהוציא את הענף הבא והבא אחריו, עד הצמרת.
אגב, רף ה-40 דקות תעתע בי במשך שנתיים. מפלות, אכזבות ותקוות שווא לא הביאו אותי אליו, רק כאשר הוא שמע את נקישת הנעילה על הקצב המדויק שלי, הרף התחיל למשוך אותי אליו בנמרצות. לאחר שלושה חדשים נפגשנו סופסוף על קו הסיום.
