כמעט מיד אחרי שהשתחררתי משירותי הצבאי בצה"ל, שבועיים וחצי אחרי אליפות ישראל בשחייה בה שמרתי על תוארי כאלופת ישראל במשחה 50 מ' גב, נחתתי בשדה התעופה הלאומי של דטרויט בדרכי לחוויה המשמעותית ביותר בחיי – כניסה לנבחרת הקולג' בשחייה של אוניברסיטת "איסטרן מישיגן" ביופסילנטי וכמובן לימודי תואר ראשון בתקשורת. חוויה של 4 שנים.
אירוע מהסוג הקשוח
בשבוע הראשון בקולג' החדש שלי, כחלק מהאימונים בענף השחייה הגיע האתגר שכל הוותיקים הכינו אותי אליו – "אימון אצטדיון". מדובר באימון מסורתי שמתקיים בכל שנה בתחילת העונה כשמזג האוויר עוד מתאים לאימון מסוג כזה (מישיגן בכל זאת). מעבר למטרה הברורה – חלק מאימוני חזרה לכושר גופני של תחילת עונה, מדובר באירוע מהסוג הקשוח, והמטרה שלו בין היתר היא גם לחשל אותנו ולהכין אותנו לעונת האימונים הקרובה.
עוד כתבות שחייה
מיכל ליברמן מצאה את הסיבה מדוע בנות פורשות מספורט מוקדם
מדוע "צללה" השחייה הישראלית באליפות העולם בקאזאן?
הבעיה הגדולה של השחייה בריו 2016
השעה היתה 15:00 בצהריים, הטמפרטורה 19 מעלות צלזיוס ומספר השחיינים בקבוצה שלי הוא 60 בנים ובנות. יחד איתנו שלושה מאמנים צעירים. האימון התחיל בבריכה, על שפת הבריכה עושים תרגילי בטן בערך 20 דקות, אחר כך כולם מתחילים לרוץ בקבוצה למגרש הפוטבול, שנמצא כ-3 קילומטר מהבריכה.
אחרי שהגענו למגרש האצטדיון עצמו קיבלנו הוראה והתחלנו בעלייה במדרגות של המגרש, את כל המדרגות עד הסוף, אני לא חושבת שאנשים עולים עד למעלה בכלל, קבוצת הפוטבול שלנו אף פעם לא היתה יותר מדי טובה ולא משכה מספר צופים שיאלצו אותם לעלות עד למעלה לתפוס מקום. בדרך למעלה הרגליים מתחמצנות בטירוף, הדופק מגרד את הדופק המרבי ומרגישים את הלב כבר באזור קנה הנשימה, אבל העלייה חייבת להיות בקצב כי עולים בשביל צר בטור של אנשים. השחיין שמאחורייך מתנשף בעורפך, תרתי משמע. אתה לא יכול להאט, כי תאלץ גם אותו להאט ואת כל אלו שמאחוריו, אתה לא יכול לעצור כמובן, כי אין איפה ואם תעצור פתאום אתה תגרום לעצירה פתאומית גם של כל הקבוצה מאחורייך.
צריך גם מאוד להיזהר מאחר ואפשר בקלות להחליק כי יורד קצת גשם. אז אתה עולה למעלה, עולה עולה עולה בקצב מבלי להסתכל למעלה, רק על הרגליים שלך שעולות במדרגות, שלא תאבד ריכוז ותחליק. אחרי שמגיעים למעלה ממשיכים בריצה קלה על קטע מישורי ואז בטור הבא צריך לרדת את הכל למטה בקצב ובזהירות בלי להחליק, בדרך למטה הרגשתי לחץ באוזניים כמו בטיסה, כי זה גבוה ומזג האוויר מחמיר את המצב.
"הצלחתי רק בזכות הקבוצה שלי"
אחרי 3 סיבובים כאלה הרגשתי כבר חצי מתה והמאמנים הורו לנו לרדת למטה למגרש עצמו. התחלנו לעשות ריצות קצרות בקבוצות של 3 ספורטאים חדשים – FRESHEMAN ספורטאים שנה שנייה – SOHPEMORE ושנה שלישית-רביעית – JOUNIOR'S & SENIOR'S.
התרגיל הוא כזה 5 פעמים 100 יארד ריצה, שזה למעשה כל המגרש וזה צריך להיות בספרינט. אתה מרגיש שאתה רוצה להוכיח את עצמך, אתה חדש, אתה זר, זה השבוע הראשון של האימונים ואתה רוצה להראות שאתה קשוח חזק מהיר ובלתי ניתן לשבירה. המאמנים מזניקים אותך ומסתכלים עלייך באופן ישיר ואתה נותן את כל הכוח שלך וכל פעם מתחמצן מחדש. תוך כדי הריצות – אנשים מעודדים אחד את השני, אתה תמיד שומע קריאות עידוד מהקבוצות השונות. אכפת להם ממך. כשסיימתי את התרגיל נפלתי על הרצפה, מתנשפת, חשבתי שסיימנו ובאופן פסיכולוגי פשוט התמוטטתי, אנשים בקבוצה רדו בי לקום, הקימו אותי על הרגליים ועודדו אותי. ואז המאמנים אומרים – עכשיו 4 פעמים 80 יארד שזה מהקו השני, אני לא האמנתי שיש המשך לדבר הזה, אבל אף אחד לא נשבר. אף אחד לא אומר – אני לא יכול, זה יותר מדי או שהוא צועק על המאמן – "אתה השתגעת", כולם ממשיכים. אז גם אני.
ויש לי עוד כוחות מסתבר. אני ממשיכה לתרגיל הזה, וגם אותו גומרת באפיסת כוחות, והמאמן מכריז – עכשיו 3 פעמים 60 יארד. וכולם מעודדים אחד את השני כל הזמן – לא נשברים. אחרי זה היה פעמיים 40 יארד, ופעם אחת 20 יארד. לקראת הסוף כבר ממש לא הייתי מהמובילים ורמת העייפות שלי היתה גבוהה, הרגליים כבדות, הנשימה כבדה, יש לחץ באוזנים ואתה רק ממשיך לרוץ, מנתק את הגוף שלך מהראש. אני לא האמנתי שאני מצליחה לספוג את כל זה. כשהספרינטים הסתיימו, סתם בשביל הקטע הם אמרו לנו לעשות עוד סיבוב של המדרגות. לאחר מכן הגיע שלב המתיחות וחזרנו בהליכה לבריכה. זה היה האימון היבש הכי קשה שעשיתי בחיי והצלחתי לעשות אותו רק בזכות הקבוצה שלי.
מיכל ליברמן | אלופת ישראל במשחה 50 מ' גב