נותרו רק עוד שלושה ימים לפני שאני יוצא לקילימנג'רו כדי להתמודד עם הפסגה הגבוהה ביותר באפריקה… ברגליים יחפות
מאת:דר' רוס טאקר, תרגום תומר גמינדר
תרשו לי להתחיל בלהבהיר שטיפוס זה בשום אופן אינו כתב הגנה לריצה יחפה (או חיים יחפים) וגם אין כל קשר לדיון על ריצה יחפה, שהעסיק אותי בזמן האחרון. לא, המסע הזה קשור (א) לאתגר, (ב) לצדקה, ו(ג) לגישה המרתקת למדי לפתרון בעיות הדרושה כדי להתמודד בתנאי השטח, הגובה והקור, ואיך שלושת ה"אויבים" האלה מתקשרים זה עם זה.
אתם יכולים לקרוא את המאמר בנושא כאן.
בעיקרון, זהו טיול גישוש, שלדעתי הוא אפשרי, אבל אני מוכן לקבל שייתכן ויוכח אחרת! (עשו זאת בעבר, על פי הדיווחים – מדריכים מקומיים מדווחים שיש איטלקי שעשה את זה, אישה מקולורדו עשתה את זה, אבל נעלה ערדלי רכיבה כדי לכסות את החלק העליון של כפות הרגליים, כנראה). אנחנו יכולים רק לשלוט בכל משתנה אפשרי ולקוות לטוב! המשימה שלי היא לעזור להביא אדם אחד יחף לפסגה, ולעשות זאת בבטחה. ברור שהייתי רוצה להיות האדם הזה, או אחד מרבים שעשו זאת יחפים, אבל אני מסכים שבהתחשב במסגרת הזמן, זה בלתי אפשרי עבורי. רק הזמן יגיד, אבל כפי שאמרתי, המטרה היא להביא אדם אחד, לפחות, לגג של אפריקה.
השורה התחתונה היא שהתגובה הראשונית שנשמעת היא "בלתי אפשרי" או "סקנדל". ואולי זאת האמת, אבל זו גם הסיבה הטובה ביותר לנסות, כי אולי, רק אולי, אם אתה חושב על האתגר, תתחיל לראות פתרונות פוטנציאליים. ואם אתה יכול להתגבר, ולעשות את הבלתי אפשרי, זה מה שאני מצפה לחקור!
אבל לפני שאני צולל לפרטים, מסע זה נועד גם לגיוס כספים למען מטרה נעלה – בית החולים לילדים של הצלב האדום של דרום אפריקה. מתקן ברמה עולמית, עם כמה רופאים מצוינים שנמצאים בשליחות רפואית מהטובות ביותר שתמצאו. הם הנהנים ממסע זה, ואני אשמח לעזור לגייס להם כסף מהתרומות שלכם. בקרו בדף הבית של המשלחת לקבלת מידע נוסף על הדרך לתרום!
פסגת הקילימנג'רו (צילום: Paul Shaffner )
התחלת המסע
כדי לחזור לתחילת הסיפור (בשבילי, בכל אופן), בספטמבר 2011 פגשתי קבוצה של בחורים שביקשו ממני מעט סיוע בהכנות שלהם לניסיון להיות האנשים הראשונים שהגיעו לפסגה של הקילימנג'רו ללא נעליים. הם עשו פחות או יותר הכל יחפים מאז יולי 2011 ורצו לדעת יותר על הגובה והקור.
נתתי להם כמה עצות, נשארנו בקשר, עד שבסביבות נובמבר, מארגן המסע, מאט בותה, העלה הצעה שפשוט הייתה טובה מכדי להתעלם ממנה: "בוא איתנו, עזור לנו על ההר ולא רק בהכנות". נדרשו לי בערך 5 שניות כדי לומר כן, ועוד 5 דקות להחליט שאני רוצה לא רק לחשוב על האתגרים הניצבים בפני ה"משוגעים" אלה, כדי לתרץ ולהפוך את ההשלכות של קור, גובה וסלעים חדים על סיכויי הקבוצה להצליח לאינטלקטואליים – אני רציתי להרגיש את זה. וכך החלטתי בנובמבר שגם אני אנסה לעשות זאת יחף. אני מקבל את העובדה שששת השבועות מאז ההחלטה אולי לא הספיקו כדי להכין את הרגליים. הרבה יהיה תלוי בפני השטח ובמהירות שבה נלך (נסו לרוץ על חצץ, ואז ללכת לאט כדי לראות למה אני מתכוון). לכן, בזמן שאני מדפיס את המילים, מרגיש תערובת של ביטחון, תקווה וחרדה. אבל פה טמון האתגר…
אוסף של בעיות: פני השטח, הגובה והקור – מה יכה בך ראשון?
טיול לגובה של 5,895 מטר מביא איתו סט מרתק למדי של בעיות שדורשות פתרון. כמה מהן ברורות מאליהן, אחרות פחות. הברורות הן הגובה (לא ייחודית לאתגר יחף כמובן), הקור (בעיה מיוחדת עבורנו) ופני השטח. הקילימנג'רו ידוע בפצלים החדים והמשוננים שלו, והרעיון של שעות רבות על משטח זה מעורר חרדה!
פני השטח והסוליה של הטבע
כפות רגליים מספיק קשוחות הן תוצאה של להיות יחפים רוב הזמן. כלומר ללכת על זפת, חצץ, ומחוץ לשבילים הסלולים בכל הזדמנות אפשרית עד "שהסוליה של הטבע" נעשית עבה כך שאבנים קטנות אלו גורמות ללחץ ולא לכאב. אין יותר מדי מה לומר על כך מלבד שכולם (למעט אני) עשו זאת במשך שישה חודשים ואמורים להיות מוכנים לנושא. שלחנו מדריך מנוסה חמוש במצלמה במעלה המסלול המתוכנן שלנו (מסלול Rongai מצפון מזרח) כדי לצלם שלבים שונים. בחנו אותו באמצעות אוסף של תצלומים, עדויות וסרטי וידאו, והלכנו על משטחים שמדמים את מה שנפגוש, אבל כמובן, אנחנו באמת נדע רק כשנרגיש את זה בעצמנו. וזו בערך גם רמת המוכנות שלנו עכשיו!
גובה
הגובה הוא לא פחות קשה לחיזוי. אי אפשר לדעת מי ישגשג בגובה, ומי יסבול. התגובה הפיזיולוגית להגעה לגובה (גם המדרונות הנמוכים של הקילימנג'רו גבוהים מספיק כדי להיות מסווגים כגובה) היא להתנשף. אנו נושמים עמוק יותר ולעתים קרובות יותר, והתוצאה היא שאנו נושמים יותר פחמן דו חמצני. דו תחמוצת הפחמן ידועה כחומצה נדיפה, כי היא מתחברת עם מים ויוצרת חומצה פחמתית. כתוצאה מכך, נשימה של CO2 גורמת ל-pH של הדם לעלות – אנו מפתחים מה שנקרא בססת נשימתית. אלו אינן חדשות טובות בהכרח, משום שככל שה-pH שלנו עולה, הוא בעצם מקהה את התגובה הנשימתית. ואז במצב שבו היינו רוצים לנשום יותר, התגובה הפיזיולוגית הזו מפחיתה אותה – אנו נושמים עם "בלם היד" משוך.
השלב הבא הוא שהכליות נכנסות לפעולה, לנסות לעזור לתקן את הבססת על ידי הפרשה של הביקרבונט המיותר. התוצאה היא בססת מתוקנת, שבעיקרון מורידה את "בלם היד" ומאפשרת היפרוונטילציה כדי לעזור לנו לשמור על pO2 והעברת חמצן נורמלית לרקמות. הבעיה היא שהתהליך לוקח זמן, במיוחד התיקון המטבולי, ולכן כשהגובה ממשיך לעלות ללא התאמה זו, אנחנו לא מסוגלים להסתגל ועלולים, במקרים חמורים, לפתח מחלת גבהים קשה, שהתסמינים הגרועים ביותר שלה הם בצקת ריאתית ומוחית. אם אתם סובלים מהן, יש לכם יום רע בחוץ .
לחזות מי יסבול מכך זו משימה קשה, אם לא בלתי אפשרית. אנשים עם אוורור נאדיות (alveolar ventilation – הנפח הריאתי הפעיל המשתתף בשחלוף גזים) הגבוה ביותר ורמות רווית החמצן הגבוהות ביותר נוטים להסתדר טוב יותר בגובה, אבל יש מתאם נמוך לכושר או לאימון, ולכן העובדה שהצוות מאומן ובכושר טוב לא מאוד רלוונטיות במקרה זה. אנו יודעים את האמת על התגובה לגובה רק מעל 4000 מטר.
יש לנו סט תכניות מוכנות כדי למזער את ההשפעה, והן לא מוגבלות רק לתרופות. המסע תוכנן כך שהעלייה תימשך יום אחד יותר מהדרוש, מה שנותן לנו יום נוסף להסתגלות ב-4000 מטר. יש לנו גם יום שבו שינוי הגובה הוא מינימאלי (מ-4300 ל-4700 מטר, רק 400 מטר עלייה), ולכן שני ימים אלה הם "ימי חיץ" שאנו מקווים שיאפשרו לנו לעלות מעל 5000 מטר חזקים מספיק לדחיפה האחרונה.
וזה יהיה חיוני. אחת "מהבעיות המשולבות" שאנו מתמודדים עימן היא שהקור עומד לכפות עלינו להפסיק לעתים קרובות על מנת לחמם את רגלינו (ראו בהמשך). לכן, אנחנו נאבד זמן, ובכל 10 דקות נלך למעשה רק 7 דקות. היכולת ללכת מהר יותר מהרגיל כדי להרוויח חזרה את הזמן האבוד תהיה מכריעה. כלומר, אנחנו צריכים לא רק להסתגל, אלא לתפקד היטב בגובה, וזה גורם קריטי להצלחה.
הקור – לא מבחן סיבולת, אלא פיזיולוגיה
ולבסוף, יש לנו את הקור. זוהי כנראה הדאגה הגדולה ביותר, ומקור הדאגה העיקרי עבורי (היו לילות ללא שינה בחודש האחרון!).
הטמפרטורה בפסגה נשארה קבועה יחסית בחודש האחרון, בין 5- ל-6- מעלות צלזיוס. בלילה היא יורדת ל-8-. רכיב הקירור של הרוח שווה עוד 4-5 מעלות, כך שאנחנו מסתכלים על טמפרטורה של 9- עד 10- מעלות בפסגה כשאנו עולים (לא נלך בלילה). זה קר מספיק לשמור אותך ער בלילה מרוב דאגה, אני בטוח שתסכימו!
לא אלאה אתכם בדיונים על כוויות קור, מלבד להגיד שזה לא כיף, ושווה יום רע בחוץ. אני אומר את זה מניסיון … אני מקווה, ואשקיע כל טיפת אנרגיה שלי בטיפוס כדי לוודא זאת, שלא אראה מקרה של כוויות קור באחת הרגליים שלי או של ששת חברי הקבוצה האחרים. כל העניין הוא מניעה, לא טיפול. אם מישהו מפתח תסמינים, המסע שלו הסתיים, למען הבטיחות, ועבדתי קשה בלהדגיש את זה – לא תהיה כל קשיחות "מאצ'ואיסטית" כאן, או דחיפה למרות הכאב. כפי שאמרתי, אני אעשה כל שביכולתי כדי להבטיח שנישאר הרבה מתחת למגבלות קפיאת הרקמות שלנו. זה אתגר גדול.
כדי להתכונן, בחנו את גבולות הסובלנות לטמפרטורות קרות שונות. כלומר, אני כבר לקחתי חלק מהצוות לחדר קר, בטמפרטורות שנעו בין 6- ל-18- מעלות צלזיוס ובדקתי כמה זמן אנחנו יכולים ללכת, וכמה זמן נדרש לחמם את כפות הרגליים על מנת לאפשר לנו להמשיך. זו הייתה חוויה מרתקת, אבל לא נטולת סכנה. אני חושב שהדרך היחידה לדעת באמת מה "הגבול" היא לחצות אותו, מה שעשיתי על עצמי. רק לפני שבוע, פיתחתי כוויות קור קלות ברגליים כתוצאה משהייה ב-10- יותר מדי זמן מבלי לחמם מחדש.
זה היה לקח חשוב, בשבילי, ובשביל הקבוצה, כי הוא הראה כמה זהירים נצטרך להיות. להיות (אתם יכולים לקרוא עוד על החוויה ועל המחשבות שלי על הקור במאמר זה אשר כתבתי לאתר Barefoot Impi ). כמו כן, הוא אישר סופית בשבילי מה יהיה לוח הזמנים על ההר. התוכנית בשלב זה (והיא תוכנית גמישה, בוודאי) היא ללכת במשך 7 דקות, ואז לעצור למשך 3 דקות ולחמם באופן פעיל את רגלינו. התהליך יחזור על עצמו במשך שעה, שאחריה נעשה עצירה של 20 דקות לחימום ראוי. שבעה "מחזורים" כאלו של שעה אמורים להספיק לפסגה. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל… אבל הרעיון הוא שבאמצעות עצירה כל 7 דקות, אנו לעולם לא מאפשרים לרקמה לקפוא, ולאחר מכן חוזרים למצב הבסיסי מדי שעה עם עצירת חימום ארוכה.
יש עוד פרטים, אבל אני אחלוק אותם מן ההר, ככל שהמסע יתפתח. הדבר השני שעומד לטובתנו הוא שאנו עולים בהדרגה, והטמפרטורות יורדות בהדרגה ככל שאנו עולים. לכן, ביום השלישי, כשאנו ב-4,300 מטר, אנו מצפים שהטמפרטורה תהיה סביב 5 מעלות צלזיוס. זה קר, אבל בטוח, וכך יהיה לנו מושג טוב למה ההר מכין לנו לפני שנגיע לטמפרטורות של מתחת לאפס. ביום מנוחה שלנו, ב-4,700 מטר, אנו מתכננים טיול עד השפה (לפחות חלקית בשביל הסתגלות לגובה) ולחזור למחנה מאוחר יותר. במהלך המסע הקצר הזה, ננעל נעליים, אבל נבדוק את פני השטח והטמפרטורות לקבל מושג מה מחכה למחרת. למידה והתאמה תוך כדי תנועה יהיו שם המשחק.
טמפרטורת קרקע – גורם מפתח
ולבסוף, גורם המפתח, זה שכנראה יקבע אם המשלחת תצליח או תכשל, יהיה טמפרטורת הקרקע. זה דבר אחד שטמפרטורת האוויר היא 5- צלזיוס, אבל זה משהו אחר ללכת על משטח קשה בטמפרטורה של 5-. לחדר הקר בו התאמנו יש רצפת פלדה בטמפרטורה של כ-10- צלזיוס, ויש לה חלק עצום בכווית הקור שלי השבוע. הליכה על קרקע קפואה תהיה משימה קשה מאוד. בלתי אפשרית כנראה. עם זאת, לאחר צפייה באינספור קטעי וידאו על הקילימנג'רו בתקופה זו של השנה (ינואר-פברואר הם החודשים החמים ביותר על ההר, דרך אגב), אני משוכנע שאין קרח על השביל. כלומר, טמפרטורת הקרקע היא מעל האפס במשך חלק ניכר של היום, גם אם האוויר ב-5- צלזיוס, וזו סיבה לאופטימיות. אם הקרקע, שמתחממת על ידי השמש, מגיעה לטווח של טמפרטורות חיוביות, המשימה שלנו תהיה קלה יותר אקספוננציאלית. למעשה, על סמך בדיקות בחדר הקר, הייתי אומר שטמפרטורות אוויר של 10- עם טמפרטורת קרקע של 2 מעלות צלזיוס היא קלה יותר מטמפרטורת אוויר של 5- וטמפרטורת קרקע של 5-.
כדי לנצל את ההזדמנות הזו, לא נוכל ללכת בלילה. הנוהל הרגיל הוא להתחיל את המסע לפסגה ממחנה Kibo בחצות, כך שמגיעים לפסגה עם הזריחה (הם מקצים 7 שעות ל-4.6 ק"מ אלו, בגלל המסלול התלול וההשפעה המעכבת של הגובה). אנחנו צריכים לשנות את התוכנית – נתחיל כמה שעות לאחר הזריחה, ונגיע לפסגה ממש לפני השקיעה, ואז ננעל נעליים ונוריד את הראש ללילה. אנו מקווים שהתוספת של קרינת החום מהקרקע תעשה לנו טובה גדולה. נקווה שהשמש האפריקאית תפעיל את הקסם שלה!
לבסוף, סיבות נוספות לביטחון … כשהולכים 4.6 ק"מ ב-7 שעות, נדרשות 9 דקות לכל 100 מטר. נסו ללכת כל כך לאט. עכשיו, הדבר הטוב ביותר הוא שאם אתם הולכים כל כך לאט, אתם יכולים להתמודד עם הליכה על קרקע חדה ומחוספסת. נסו את זה. מצאו מעט חצץ ולכו במהירות הרגילה שלכם (כ-1-1.5 דקות לכל 100 מטר), ולאחר מכן תחזרו בקצב של 5 דקות לכל 100 מטר. תרגישו את ההבדל. אנחנו אופטימיים שזה יהיה לטובתנו במורדות הפצלים של הקילימנג'רו.
בלתי אפשרי? אולי, אבל תחפרו עמוק
אחרי שאמרתי את כל זה, אני עדיין חרד. חרד באופן אופטימי, אני מניח שאפשר לקרוא לזה. יש הרבה דברים שאנחנו לא יכולים לחזות. אנחנו לא יודעים איך הגובה, או הקור (אוויר וקרקע), או פני השטח ישפיעו כל אחד בפני עצמו, שלא לדבר על איך הם יכולים להשפיע זה על זה. אני מודאג גם מהזמן על הרגליים – 6 עד 8 שעות, חמישה ימים, זו משימה קשה לשחזר יחפים.
ויש בעיות אחרות, עדינות יותר. רגליים כואבות משמעותן שינוי בהליכה, כך שאנו עלולים בסופו של דבר לסיים עם פציעות של שימוש יתר כתוצאה מפיצוי בדרך בה אנו הולכים. חתכים הם גורם. אצבעות שבורות. אז בהחלט, אני עצבני. לא ניקח שום סיכונים – עם הסימן הראשון לבעיות כמו כוויות קור או מחלת גבהים חריפה, נפעל בנחרצות כדי למנוע בעיות ארוכות טווח. אבל אנו מחויבים עדיין, ואני עדיין מאמין שזה אפשרי. רק הזמן יגיד.
לבסוף, אני מבין שהתגובה הראשונה לזה היא בדרך כלל "בלתי אפשרי". ואולי נחזור ב-31 לינואר ונאמר "כן, זה בלתי אפשרי". אבל מה שאני מקווה שיקרה, מלבד כיבוש הפסגה היחף הראשון של ההר, הוא ההכרה שכשאנו מבטלים משהו בטענה שהוא בלתי אפשרי, אנו עלולים לא לראות שכל מה שנדרש זה קצת תכנון, הכנות ומחשבות עמוקות יותר לפני שפתרונות פוטנציאליים יצוצו. לדוגמה, אנשים אמרו לי שזה מטורף כי הטמפרטורות בלילה היו 18- מעלות צלזיוס, כשהם כבשו את הפסגה. ובכן, אנחנו לא עושים את זה בלילה, הטמפרטורות לא צונחות נמוך כל כך בינואר. זה די מייאש לראות איך אנשים מבטלים דברים בקלות אך ורק על סמך הניסיון שלהם. זה כמעט כאילו הם מאמינים שאם להם היה קר זה יהיה בלתי אפשרי עבור כולם.
הנקודה היא שיתכן שיש פתרונות לכל בעיה אפשרית שאתם יכולים לשער. תארו לעצמכם אם אנשים יפסיקו לחשוב עליהן ולפתור אותן במקום לתייג רעיונות כשערורייתיים ולא לעשות את הצעד השני, השלישי והרביעי. צעדים אלה עדיין עשויים להיכשל, כמובן, אבל עד שמתמודדים איתם, לא יודעים.
דנתי בקצרה בכמה מהצעדים שננקוט בפוסט למעלה. במהלך שמונת הימים הבאים, אני אצלם קטעי וידאו מהפסגה, ואתאר בפניכם את מה שאנחנו עושים כדי להילחם בשלושה הנושאים שהוזכרו ביתר פירוט. אני לא יודע אם אני אוכל לפרסם את סרטי הוידיאו האלה "בשידור חי", אבל התרחיש הגרוע ביותר הוא שאפרסם אותם כשאחזור לדרום אפריקה ב-31 בינואר, ותוכלו לצפות בטיול מתפתח ולשמוע אותי מסביר כמה הוא קשה!
ושוב, כל תרומה לבית חולים לילדים מאוד מוערכת!
כהערה אחרונה על הקילימנג'רו, תסתכלו על הוידיאו למטה הוא מראה את (Killian Jornet) שובר את שיא הטיפוס לקילימנג'רו – 7 שעות ו-14 דקות מלמטה. ביצוע שלא יאמן. אבל באופן ספציפי, יש להסתכל על מה שהוא לובש, על ידיו וראשו. וכן, אני מבין שהוא רץ למעלה ומיצר הרבה יותר חום מאשר אנחנו, אבל כל מי שרץ אי פעם במשהו קרוב ל- -10 מעלות יודע כי הראש והידיים עדיין קרים. Jornet גם לא מתעטף בפסגה כאשר הוא עוצר להפסקה. תסתכלו גם על הצוות שלו שמחכים לו על הפסגה, לבושים חם אבל בלי כפפות. ישנם קטעי וידאו רבים אחרים של הפסגה בהם אנשים אינם לובשים כפפות בתקופה זו של השנה. זה בעצם מגיש את הנקודה שכל אומרי הלאו אשר מצביעים על כך שהטמפרטורה היא -20 בפסגה כנראה זוכרים את הזמן הלא נכון של השנה! נקווה בכל מקרה! וחוץ מזה, טמפרטורת הקרקע היא שחשובה באמת!
Kilians Quest '10 #9 – Kilimanjaro part 2
פסגת הקילימנג'רו (צילום: Sbork)
המאמר מתוך – sportsscientists
ד"ר רוס טאקר
ד"ר רוס טאקר בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון.
תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית
ומערכותספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת
מטרה זועל ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים,
אימוןוהסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו
כמרצהבכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט
וספורטאיםאולימפיים.
תומר גמינדר– המתרגם
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי
קראו עוד מאמרי ספורט מתורגמים
