ספורט לא אמור להסתיים במוות אלא אם אתה לוקה בבריאותך או הולך על ספורט אלים בהגדרתו כמו אגרוף ו MMA, וגם אז… רכיבה על אופניים צריכה להסתיים בתקר ושרירים מכווצים, לא משהו שאי אפשר לטפל בו
מאת:בני תבורי
התאונה בה נהרגו שני רוכבים ופציעתם של חמישה בשבת האחרונה כבר אינה ייחודית, למרבה הצער. כבר קדמו לה תאונות קטלניות בהן נהרגו רוכבי אופניים בבקרי שבת על ידי נהגים רשלניים. מספר הנפגעים הרב לא צריך לגרום לאף אחד לחשוב שהפעם הגיע הזמן להילחם בתופעה. הזמן הגיע כבר מזמן. העובדה שהתאונות ממשיכות, קשורה לאופן בו מתייחסים גורמי האכיפה ומערכת המשפט לעצם קיום הסכנה עוד מראשיתה.
חבר אחד שלי נפל בירידה די תלולה עם אופני הרים ושבר את עצם הבריח. כואב. שנתיים אחר כך הוא לא לקח תנופה מספיקה בעלייה על בולדר ושבר את השוקית. כואב לאללה. חבר אחר שבר גם הוא את עצם הבריח, כשהחליק על מה שנקרא בלשון רוכבי השטח דרדרת. עוד אחד, מקצוען דווקא, שבר את הכתף במסגרת תחרות דאון היל בצרפת. אאוצ'. באף אחת מההזדמנויות האלה, לא היה מעורב צד שני וכולם חזרו לרכב אחרי תקופת החלמה קצרה. רכיבת שטח היא התמודדות עם השטח ומחייבת לקיחת אחריות של הרוכב.
בוחני תנועה בזירת תאונה (צילום:צילום ctv)
רכיבת כביש גם היא מחייבת כללי זהירות והתנהגות, וגם אז אתה בסוג של רולטה רוסית. למה? כי אתה נתון באופן אבסולוטי לחסדי משתמשים אחרים בדרך. אני לא יודע אם הנהג של שבת היה שיכור או מסטול או סתם עייף או כולם יחד. זה גם לא ממש מעניין אותי. יש כאן קו ברור שנחצה עוד לפני התאונה, הרשלנות הפושעת של הנהג שמלכתחילה בכלל התיישב ליד ההגה כשהוא שיכור/מסטול/עייף או כמה מהם או כולם יחד.
חובה לנתק לחלוטין את המעשה הרשלני מהתוצאה. אסור שמספר הנפגעים יהפוך לנושא העיקרי, בוודאי לא זה שעל פיו ידון הנהג. זה הופך לי את המעיים לחשוב שרכיבה ספורטיבית הופכת למלכודת מוות, במיוחד כשגורם המוות היא רשלנות פושעת. אני לא רוכב על כבישים, מבחירה, אבל אני לא שולל את זכותם של אחרים לרכוב על כביש, גם כן מבחירה. משבת בבוקר אני מסתובב ומחפש איך לנתב את הזעם למשהו חיובי. לכעוס זה סבבה, אבל לא יוצא מזה כלום. צריך לחשוב פרודוקטיבית.
התאונה הייתה צפויה ורק במקרה היא נגמרה במוות ופציעה של רוכבי האופניים. היא הייתה יכולה להסתיים במוות של הנהג שהיה עף מהכביש, בפגיעה בהולכי רגל או נוסעי מכונית אחרת. לגמרי במקרה הנפגעים הם רוכבי אופניים ולכן הקריאות כיום, החל מהדרישה למסלולים מיוחדים ועד ההצעה להפסיק לרכב בכלל, מחטיאות את המטרה.
בראש וראשונה צריך בית המשפט שידון בעניין לקחת בחשבון את מעשהו של הנהג, לא את תוצאותיו. מצבו הגופני והנפשי של הנהג ברגע בו התניע ויצא לדרך, הוא החשוב, ועל פיו צריכה להיגזר הסנקציה. שפיטה לאור התוצאות לא רק שלא תמצה את הדין, היא אף תשלול מראש כל אפשרות של התנעת תהליך חינוך והפנמה של הצורך לנהוג רק כשאתה כשיר בכל המובנים. לא רק מורשה חוקית, אלא גם צלול, רענן ומודע לכל אספקט של הדרך. ולכן, זה מה שחשבתי.
נהג שיוכח כי פעל ברשלנות פושעת מסוג זה של נהיגה בלתי אחראית, ראשית, יישלל רישיונו לצמיתות. בלי הנחות. לא יוכל לנהוג יותר לעולם. שנית, ייגזר עליו עונש של כמה שנים טובות – לא פחות מעשר, לא בבית סוהר. זה קל מידי וחסר תועלת חינוכית או מעשית. בבית לוינשטין. יתכבד ויתייצב הבחור יום יום, מיד לאחר שסיים את שרותו הצבאי, בדיוק באותו שלב בחיים בו חבריו נוסעים להודו או לאוניברסיטה, בבית לוינשטין. שם הוא יעלה על מדי סניטר, מכנסיים לבנים וחולצה ירוקה, ינעל קרוקס או נעלי ספורט, ויצא למשמרת בת שמונה שעות לפחות באחת ממחלקות הבית. במהלך המשמרת הוא יבצע פעולות הומאניות נשגבות כמו ניגוב אפים וחורי תחת של קרבנות תאונות, ביניהם גם כאלה שנפגעו על ידי חסרי מצפון חברתי כמותו, יסעד אותם ברכות, יחליף מצעים צואים, יאכיל את אלה שיכולים בכלל לבלוע, ישמע את נהמות התסכול הנוראיות הבוקעות ממעמקי נשמתם כשהם מתאמצים, לשווא, לעשות את מה שכל אחד מאיתנו עושה בלי לחשוב, כמו למשל לחייך או להוציא מילה או להגיב ואפילו בניע עפעף.
הוא יראה אותם בוכים וידע את אשמתו. יעזור להם להגיע לשירותים ולהתיישב על אסלה, יוריד בשבילם את המים. יקלח אותם בעודם יושבים בכסא גלגלים ואחר כך ינגב וילביש אותם. לא, הוא לא יוכל ללמוד במהלך שהותו שם. לא יוכל להתפתח ולשפר את מצבו בחיים. הוא ימתין עד תום התקופה שתיגזר עליו, לפני שיוכל לרכוש לעצמו מקצוע אחר.
"ישמע את נהמות התסכול הנוראיות הבוקעות ממעמקי נשמתם כשהם מתאמצים"
הוא יהיה אסיר עם משכורת של סניטר ופריווילגיה לישון בבית. זה הכול. עשר, עשרים או שלושים שנים, אולי אפילו עד צאתו לגמלאות הוא ישרת את אלה שבהם פגע במעשהו הנפשע וחסר האחריות. לא יחולו עליו כל הטבות כמו קיצור התקופה בגין התנהגות טובה. אה, כן, הוא דווקא יוכל לפספס משמרת מידי פעם, בתיאום מראש כמובן, רק כדי לנכוח באיזה בית ספר ולספר לתלמידים, רצוי כאלה שאוטוטו מתחילים ללמוד נהיגה, את הקורות אותו. מהתחלה ועד הסוף. בלי להחסיר מילה. יספר להם למשל איך התעלם מכל הגיון וציווי חוקי ועלה לנהוג הרכב כשמלוא חושיו אינם עימו. יספר להם איך ניחם עצמו ואמר, לי זה לא יקרה כמובן. יודה בפניהם כי התהייה היחידה שחלפה במוחו הייתה, מי יכול עלי? יספר איך גירש כל היסוס מליבו בתואנת מה כבר יכול להיות או למה מי מת? הליך כזה, משיוחל, ודבר קיומו יתפרסם ברבים, יביא, כך אני רוצה להאמין, למחשבה נוספת.
כשידע כל נהג מתחיל שעתידו האישי והמקצועי תלויים בהחלטות שיקבל בטרם ישב מאחורי ההגה ויקל ראש בתוצאות מעשיו, יתמעטו המקרים בהם יצא מישהו לנהיגה שלא בשיא כשירותו הפיזית והמנטאלית. אה, לא פחות חשוב, ריצוי העונש בבית לוינשטין ולא בבית סוהר, יחסוך את השלב המרתיח של מצעד מליצי היושר, החל מהמורה רינה שתספר כמה אהב לעזור לזקנות לחצות את הכביש, מנהל המתנ"ס שיספר שיום לפני כן אמר לו שהוא רוצה לשרת ביחידה מובחרת והמדריך מהשמוצ שיספר כי כל חייו שאף לציונות, סוציאליזם ואחוות פאקינג עמים. כך, יאלץ להקדיש כל חסר אחריות את חייו לאלה שבהם פגע, ולוותר על שאיפותיו מאווייו ותוכניותיו להגשמה עצמית. חייו יוקדשו אך ורק לתועלת הציבור ולטובת קורבנות האגואיזם שלו. אני לא רואה סנקציה ראויה יותר במובן המקשר בין המעשה לתוצאותיו, או כמו שלימדונו אבותינו, סוף מעשה במחשבה תחילה.
That Smell…Lynyrd Skynyrd
