בכל תחרות במים פתוחים ישנם ארבעה סגנונות בסיסיים. כל סגנון מכונה על שם המדינה שממנה בא השחיין המתחרה: הסגנון ההולנדי, הרוסי, הבריטי והגרמני. אין חשיבות לשאלה אם אתה שחיין ברמה העולמית או מתחרה חדש בתחום. כל אחד יכול לאמץ את הסגנון המתאים לרמתו וליכולתו מבחינת כושר וכוח. עליך להחליט איזה סגנון תחרות יסייע לך, להתאים את אימוניך לסגנון הנ"ל, ואז האימונים שלך יניבו פירות.
כל אחד יכול לאמץ את הסגנון המתאים לרמתו וליכולתו | צילום: צלמי שוונג
הסגנון ההולנדי
השגריר הבולט ביותר של הסגנון ההולנדי הוא מארטן ואן דר וייג'דן, שהחלים ממחלת הלוקמיה ובאופן דרמתי זכה במדליית הזהב במרתון למרחק 10 ק"מ במשחקי בייג'ין 2008. הוא שחה בקבוצת השחיינים האחרונים בשלבים המוקדמים של התחרות, ולבסוף פילס לעצמו דרך בספרינט במהירות מדהימה לנקודת הסיום.
שחיינים השוחים בסגנון ההולנדי נוהגים לשחות בצורה רגועה במחצית הראשונה של התחרות. הם נשארים בחלק האחורי של המקצה המוביל ונמנעים מהתמודדויות, מבצעים דרפטינג ושומרים על האנרגיות הפיזיות והנפשיות שלהם. הם חושבים על האסטרטגיה שלהם ומודעים לנטיות וליכולות של שאר המתחרים. הם סבלניים וחושבים טקטית ומנווטים את שחייתם כדי לפרוץ קדימה בשלבים המאוחרים בתחרות. הם שוחים בצורה יעילה במהלך המשחה ויש להם אנרגיות לבצע ספרינט מהיר, כאשר הכוחות של השחיינים האחרים אוזלים.
מבחינה פיזית, הסגנון ההולנדי מחייב אימונים ברמה גבוהה עם אימונים לפיתוח מהירויות לעיתים קרובות. מבחינה טקטית, הוא מחייב ידע על היתרונות והחסרונות של המתחרים, על מנת להיות מסוגל להעריך את מצבם במהלך המשחה. זהו סגנון יחסית מסוכן, מאחר שהשחיין עלול לפרוץ בשלב מאוחר מדי ולפספס את הזכייה בתחרות. הוא מתאים לשחיינים בודדים הנהנים לפלס את דרכם קדימה בין שחייני המים הפתוחים.
הסגנון הרוסי
הסגנון הרוסי מיוצג בצורה הטובה ביותר על ידי השחיינית לאריסה אילצנקו (בתמונה משמאל), שהייתה בלתי מנוצחת בין השנים 2004-2008. אילצנקו ידועה בכך שהיא מתמקמת במקום השני כמעט בכל משחה, ואז בצורה דרמטית מבצעת בסוף ספרינט לניצחון.
שחיינים ששוחים בסגנון הרוסי נוהגים לשמור מרחק של גוף אחד מאחורי השחיין המוביל, לצלם במבטם את תנועות הניווט של המוביל וכן את שינויי הקצב שלו. הם מבצעים דרפטינג בצורה יעילה וסומכים על יכולת הניווט והשיפוט של המוביל. אם השחיין המוביל מאט את הקצב, גם הם מאטים. סגנון זה מחייב יכולת התבוננות מדויקת של השחיין על סביבתו וחוזק פיזי.
על ידי דרפטינג על רגלי השחיין המוביל, השחיינים בסגנון הרוסי השחיינים מבטלים את הצורך להתעסק בניווט ובדאגות הקשורות לכך, ובפועל מייצרים תחרות בין שניים או שלושה שחיינים, במקום להתחרות נגד קבוצה גדולה יותר.
מבחינה פיזית, הסגנון הרוסי מחייב אימונים קבועים לפיתוח מהירויות, יכולות דרפטינג, ידע טקטי על נקודות החוזק של המתחרים וחולשותיהם, וכן על התנאים הסביבתיים. הסגנון גם מחייב אמונה ביכולת של השחיין לבצע ספרינט מהיר בתזמון מדויק. הוא מתאים לשחייני אלפא, המעדיפים לשלוט במצב ומסוגלים להשתמש באלמנט ההפתעה כדי לפרוץ קדימה בדיוק רגע הנכון.
הסגנון הבריטי
הסגנון הבריטי מבוסס על אלופת העולם ומדליסטית הכסף ממשחקי בייג'ין, קרי-אן פיין, הידועה כספרינטרית. היא קובעת את הקצב והכיוון עבור כל המתחרים במהלך כל התחרות, כשהיא משאירה מספיק מהירות כדי לגבור על המתחרים לקראת קו הסיום.
שחיינים השוחים בסגנון הבריטי מזנקים קדימה כבר מתחילת המשחה, כשהם בטוחים כי הם יכולים להכתיב את קצב השחייה בתחרות. ההובלה מונעת מהם חיכוכים והיתקלויות בשחיינים אחרים, וחוסכת את הלחץ הנפשי שקיים בשחייה בקבוצה מאחור.
שחיינים בסגנון בריטי יודעים באופן אינסטינקטיבי שכל השחיינים ישחו בעקבותיהם ובקצב שלהם. הם מפחיתים את הסיכוי שמישהו מהשחיינים יפתח בספרינט מהיר ויעקוף אותם על ידי הגברת הקצב, והופכים את המשחה לתחרות בין 2-3 שחיינים בלבד ולא להתחרות בין קבוצה גדולה.
מבחינה פיזית, שחיין שמאמץ את הסגנון הבריטי צריך ללמוד כיצד לפתוח קצב משתנה בתחרויות ולהתמודד עם כל מיני מצבים בלתי צפויים. הסגנון הבריטי מחייב אומץ ובטחון עצמי עם התמקדות בסביבה, מאחר שהשחיין המוביל אינו מקבל עזרה כלשהי משאר המתחרים. סגנון זה דורש גם סיבולת מאוד גבוהה ויכולת ניווט.
הסגנון הגרמני
הסגנון הגרמני מבוסס על סגנון השחייה של אלוף העולם לשעבר תומאס לורץ (בתמונה משמאל עם עמית אופר). לורץ ידוע כמי שמנצל את הדרפטינג במהלך החלק הראשון של התחרות, בהדרגה מתקדם לחזית, לקבוצת המובילים, ואז ברבע האחרון, כשהוא מבחין בהזדמנות, הוא מזנק קדימה ומתחיל בספרינט ארוך יחסית לקו הסיום.
הסגנון הגרמני הוא תערובת של סגנונות: הוא משתמש בסגנון ההולנדי עד למחצית הראשונה של המשחה, עובר לסגנון הרוסי, ובסוף המרוץ משנה לסגנון הבריטי. שחיינים המאמצים סגנון זה הם סבלניים במחצית הראשונה של התחרות, טקטיים במחצית המשחה, ומובילים אמיצים בחלק האחרון.
המתחרים בסגנון הגרמני יכולים לזנק קדימה כשהם נמצאים במרחק של 2-3 ק"מ מנקודת הסיום, וכך להפוך את התחרות לספרינט של 2-3 ק"מ במקום להסתכן בספרינט קצר, שעלול להסתבך אם השחיין פרץ באיחור קדימה.
מבחינה פיזית, הסגנון הגרמני מחייב אימונים לפיתוח מהירויות, ויכולת התמודדות עם מצבים בלתי צפויים במהלך התחרות. הסגנון הגרמני, שמחייב אומץ ובטחון עצמי עם מחויבות מוחלטת לניצחון ברגע שהשחיין לוקח את ההובלה, דורש איזון בין יכולת פיזית יוצאת דופן ויכולת לפתח מהירות בשלב הסופי של התחרות, כמו גם יכולת מעולה לנווט במים. הוא מתאים לשחיינים טקטיים בעלי כושר סיבולת גבוה, שאוהבים להיות הגורם הממריץ במהלך התחרות.
איזה סגנון מתאים לך?
השאלה איזה סגנון מתאים לך כשחיין תלויה בשאיפות וברמה המקצועית שבה אתה מתחרה. השחיין חייב להתאים את סגנונו בתחרות לכושרו ולרמת מקצועיותו. אם השחיין נמצא בכושר גופני טוב, אך אינו מסוגל לבצע ספרינט מהיר – כדאי לו להיות בין המובילים בתחרות כדי ששאר השחיינים יתקשו לעקוף אותו. מצד שני, אם השחיין בטוח ביכולתו לבצע ספירנט ולהקדים את שאר השחיינים, או אם במסלול יש הרבה סיבובים – כדאי לו להישאר מאחור לפחות חלק מהתחרות, מאחר שהוא יצטרך להחליף סגנון לאחר במחצית הדרך.
יש גם חשיבות למסלול התחרות. אם התחרות היא מנקודה אחת לנקודה שנייה באגם, עם סימני היכר אחדים לאורך המסלול, אז הסגנון הבריטי עדיף. במצב כזה רק השחיינים בעלי הכושר הגבוה ביותר יוכלו לעמוד בקצב המהיר ולהתמיד בו. מצד שני, אם מסלול התחרות הוא הקפה סיבובית או שחייה בנהר עם עיקולים בדרך, סגנון השחייה הגרמני יכול להתאים יותר. במצב כזה שחיינים טקטיים זוכים ליתרון על פני חבריהם.
העצה המעשית הטובה ביותר היא לדעת לשלב בין הסגנונות השונים ולהתאימם לכל שחיין בהתאם ליכולתו.
דניאל קציר | מייסד מרכז השחייה easyswim
