באליפות אירופה למרחק איש ברזל, בהשתתפות הנשים החזקות בעולם, התברגה נינה פקרמן הישראלית לטופ 10, ועשתה היסטוריה בספורט הנשים בארץ. בהישג הזה, ובמקום השני לקבוצת הגיל שלה, גם השיגה נינה את הסלוט לאליפות העולם באיש ברזל שתתקיים בהוואי בעוד שלושה חודשים. נינה גם תתארח בפורום נשים בספורט בשבת הקרובה ותענה על שאלות הגולשים
מאת:מור שלזינגר
"אסור לאבד תקווה", אומרת נינה פקרמן, "אני ההוכחה". מי שעלתה לארץ לבדה כנערה, עברה תאונה קשה בצבא והשתקמה ממנה, איבדה את אביה בתאונה מחרידה, וגרה היום עם אמה החולה ומטפלת בה, יודעת היטב על מה היא מדברת כשהיא מדברת על תקווה. לפני ארבעה חודשים חזרה נינה מפרישה היישר לנצחון המתוק בישראמן באילת, וסיפרה בראיון לשוונג על התכניות שלה לאיירונמן פרנקפורט, אליפות אירופה.
נינה פקרמן וגלעד רותם בדרך לאליפות העולם בהוואי / צילום: ליאור זך-מאור
ספרי על ההכנות לפרנקפורט?
הכל התחיל לפני פחות משנה, כשישבתי בפגישה עם אדוארדו פינקלשטיין וליאור זך מאור וקיבלתי הצעה להצטרף לזון 3 ולנסות מרחקים ארוכים. באותה פגישה קבענו בזהירות מטרות. המטרה הראשונית היתה ריאלית: תחרות הישראמן באילת. המטרה השנייה, בסימן שאלה גדול, היתה תחרות בחו"ל. ברגע שראינו שההרשמה לאיירונמן פרנקפורט מסתדרת, התחלנו לחפש מימון, ואז כשהכל נסגר, התחלנו להתכונן ריאלית לתחרות. לדעתי ליאור עשה עבודה מאוד מקצועית בהכנה, ואני נצמדתי לתכנית במאה ואחד אחוזים. אני חושבת שזו היתה פעם ראשונה בחיי שנצמדתי לחלוטין לתכנית: ללא זיופים, ללא החלפות. התחייבתי בצורה מוחלטת ועמדתי בזה, בין השאר כי התכנית היתה ריאלית עבורי, ואת התוצאות רואים בשטח.
איך נראו האימונים עצמם?
ליאור הקפיד להתחשב בכך שאני עובדת בעבודה פיזית כל היום ואין לי אפשרות לנוח אחרי האימונים. ולכן בתכנית האימונים שלי הייתה הרבה הדרגתיות. לקראת החודש האחרון התחלנו באימוני וואטים באוזון 11 שעזרו מאוד, ובאימוני האצטדיון התאמנתי שוב ושוב על קצב תחרות בריצה, וגם זה עשה עבודה יפה.
מעבר לכך הקשרים שנוצרו בתוך הקבוצה, הקבוצות הקטנות יותר שנוצרו, ואפשרו לנו להתאמן ביחד גם מחוץ לאימונים הקבוצתיים עזרו מאוד. ההתחייבות לאנשים אחרים עזרה לי לעמוד בתכנית האימונים. וכמובן הכל תוך כדי קשר יומיומי עם ליאור, כל הזמן עם יד על הדופק, לראות שהכל בסדר, ושאפשר להמשיך. עשינו מספר אימוני מפתח טובים וחשובים: טריפל בריק, סימולציית תחרות ומחנה אימונים שהכין אותי באופן מושלם.
היתה פה התחשבות גדולה מאוד בכך שאין לי אפשרות לנוח אחרי אימונים, ועובדת עבודה פיזית. ולכן בתכנית שלי היתה המון הדרגתיות, אפילו מישהו פעם התפלא לשמוע שזה כל מה שאני מתאמנת. לקראת החודש האחרון התחלנו באימוני וואטים שעזרו מאוד, וכמובן אימוני אצטדיון עשו עבודה יפה. למדתי קצב תחרות בריצה, ומאוד חשוב גם הקשרים שנוצרו בתוך הקבוצה, ונוצרו קבוצות קטנות יותר שהתאמנו יחד מחוץ לאימונים קבוצתיים, וההתחייבות לאנשים אחרים עזרה לעמוד בתכנית האימונים. וכמובן קשר יומיומי עם ליאור, כל הזמן יד על הדופק, לראות שהכל בסדר, ושאפשר להמשיך. עשינו אימונים טובים וחשובים: טריפל בריק, סימולציה לתחרות, ומחנה אימונים שהכין אותי באופן מושלם לתחרות.
נינה בפרנקפורט: "עשינו כאן הסטוריה בספורט נשים" / צילום: קרין עם שלום
מה היו המטרות שלך לפרנקפורט?
המטרה המרכזית היתה להגיע ולזכות בסלוט להוואי. רק אחרי התחרות נודע לי שהיו בנות חזקות מאוד בקטגוריה שלי, ליאור לשנייה אחת לא נתן לי להרגיש שהוא לחוץ. קבענו מטרות בזהירות, ושמחנו מאוד שיכולנו לעמוד בהן. לסגור טופ 10 בין הבנות החזקות בעולם נותן תקוות, עשינו כאן הסטוריה בספורט נשים.
איך הרגשת לפני התחרות?
הרגשתי מאוד מוכנה, ומנטאלית רציתי כבר להיות אחרי זה. ההמתנה הורגת, הפסטה כבר יצאה לי מהאזניים, פשוט רציתי שיתחיל כבר, ויאללה, לגמור עם זה. הרגשתי מוכנה לגמרי, ידעתי שעשיתי את כל האימונים, ולא היה לי ספק לגבי ההכנות, רק שהכל יעבור חלק. דאגתי האם הכל יהיה בסדר, מה יהיה עם הציוד, ועוד. וכאן התגייסו ועמדו לצידי דני שחור ו-DAA ודאגו שלא יחסר לי כלום, והכינו לי את האופניים פרפקט.
ספרי על התחרות עצמה?
היו לי מספר פגישות הכנה לפני התחרות: מה לעשות, מתי לעשות, תרחישים שונים. אפילו בטיסה ישבנו והתכוננו ועברנו על טקטיקות שונות. ביום התחרות, כבר נשארתי עם עצמי, התפקיד של ליאור הסתיים, הייתי הכי מוכנה שאפשר.
הגעתי לשטח השחייה וראיתי כמות אנשים אדירה! הזינוק היה מתוך המים, שלי זה בעיה, כי לי תמיד קר מאוד במים. למרות זאת נדחפתי לקו הראשון, ידעתי שבין 2000 איש אני פשוט חייבת להדחף קדימה. בזינוק כל כך פחדתי שיעלו עלי, שפתחתי מאוד מאוד חזק. כמובן אי אפשר היה להתחמק לגמרי מהמכות, אבל לא חסכתי כוח ויצאתי טוב מהמים. העלייה על האופניים היתה חלקה, ומייד התחלתי לעבוד, החלטתי שאני מעיזה לדחוף קצב טוב, בלי לחסוך. אבל אחרי ההקפה הראשונה, אמרתי לעצמי: "אופס, אולי כדאי לעבוד עם קצת פחות כוח ויותר סל"ד". היה המון קהל על המסלול וזה מאוד עודד ועזר. פגשתי על המסלול עוד שני ישראלים מאוד חזקים: תום ואבישי, ומאוד שמחתי שאני איתם באופניים. ירדתי לריצה בהרגשה טובה, ידעתי שרכבתי טוב, וזה היה פשוט אושר גדול להתחיל ככה את המרתון. די נזהרתי עם הקצב בהתחלה, ואז אחרי 20 קילומטרים הגוף כבר התעייף והתחלתי לסבול. סיימתי את התחרות בהרגשה שנתתי הכל! בפיניש ליאור ודני קיבלו אותי, והיה אושר גדול. תחושת הצלחה מדהימה, עמדנו במטרות, ופשוט הבנתי שכל הסבל היה שווה.
נינה בריצה בפרנקפורט: "אסור לאבד תקווה, אני ההוכחה" / צילום: קרין עם שלום
בדיעבד, יש משהו שהיית עושה אחרת?
לא. חד משמעית לא. כל מה שתכננו עבד פיקס. בכל רגע נתון לא הייתי יכולה לאחל לעצמי יותר טוב מזה.
ומה התכניות עכשיו להוואי, איך מתאמנים?
פתאום אני קולטת ששלושה חודשים זה כל כך קרוב, והוואי זו תחרות כואבת, אני צריכה להרים את עצמי מנטאלית. קיבלתי שבוע מנוחה טוטאלית, והחל מהשבוע מתחילים להתאמן בזהירות, נראה איך הגוף מגיב. קיבלתי כבר תכנית כללית, הולך להיות הרבה יותר קשה מהאימונים שהיו עד היום. עד עכשיו הצלחנו, אבל בשביל להמשיך ולהצליח הלאה צריך לעבוד עוד.
מעבר לאימונים ולנחישות שלך, להגיע לאליפות העולם בהוואי ולייצג את ישראל, דורש לא מעט כסף. איך מתמודדים עם זה? מאיפה משיגים את הסכומים הדרושים?
הכסף הוא כמובן הגורם המגביל. הנהלת הקבוצה ועוד אנשים טובים עושים עבורי מעל ומעבר, וכבר הצלחנו לגייס חלק מהכסף. ניסיתי גם לפנות לגופים שונים, לאיגוד, אבל מכיוון שאיש ברזל זה לא ספורט אולימפי, קשה מאוד להשיג עזרה וסיוע מגופים ציבוריים.
רבים כבר הספידו את הקריירה המקצוענית שלך. והנה, כנגד כל הסיכויים, קמת והראית לכולם מי זו נינה פקרמן. איך עושים את זה, מאיפה הכוחות?
הכוחות מגיעים מהרצון: אין שום דבר שעומד בפני הרצון, ואני רוצה להצליח. אני רוצה למצות את עצמי, ואני מוכנה לשלם כל מחיר. בין אם זה לוותר בתחום החיים האישיים, או להוריד בעבודה לקראת התחרות. יש דברים חשובים שאי אפשר לקנות בכסף, וזה אחד מהם, ואני אזכור את זה עוד הרבה שנים. ובמובן מסויים, זה מגיע גם מהמקום הפטריוטי: אני מרגישה כבוד לייצג את מדינת ישראל, גם אם המדינה לא מסייעת. בתחרות ניסיתי להדביק על כל המשתתפים, וכמובן גם עלי, דגל ישראל. אני מקווה שאולי אני אעזור לספורט נשים בכלל, ואסלול את הדרך. והתקווה והרצון האלו זה מה שדוחף אותי קדימה.
יש עוד משהו שחשוב לך להוסיף?
מאוד חשוב לי להודות לאנשים שעזרו לי בציוד, עיסויים, תזונה, מתחמי אימונים מקצועיים ללא תשלום. אלו אנשים טובים, וחשוב לי להודות להם, ולהגיד שאני לא מקבלת את זה כמובן מאליו. תודה ענקית לכל מי שתמכו ופרגנו, וסייעו לי בדרך להצלחה: DAA טיים טריאל, אגנטק, ברוקס, ספורטופדיה, מיי גרנולה, שון פורטל וחברת אקסלמד שנתנה חסות לנסיעה.
איזה מסר היית רוצה להעביר לקוראים?
אסור לאבד תקווה. אני ההוכחה.
נינה פקרמן (שנייה משמאל) וגלעד רותם (שני מימין) על הפודיום
צילום: ליאור זך-מאור
רוצים לשאול את נינה שאלות נוספות? נינה פקרמן תתארח בפורום נשים בספורט ביום שבת 17.7.2010 אחר הצהריים.
