יובל בז'רנו הצליח לשכנע את הבת שלו לרוץ במרוץ חג ההודיה. התוצאה: ריצה מתחת לאפס וחוויה בלתי נשכחת של אבא ובת
מאת:יובל בז'רנו; צילומים: טל בז'רנו
לאמריקאים יש יחסי אהבה שנאה עם חג יום ההודיה (Thanks Giving). בצד החיובי של המשוואה, כולם כאן זוכים לסוף שבוע שמתחיל ביום רביעי אחר הצהרים, נמשך עד שני בבוקר, וכולל בתוכו המון אוכל (עם דגש על תרנגול הודו), המון קניות (עם דגש על יום שישי השחור), והמון פוטבול (עם דגש על קבוצת הרד סקינס ומצבה הנואש). בצד השלילי לעומת זאת, המקומיים מקטרים בלי סוף על הדודה, החמות, הכלה או החתן, אשר מגיעים לביקור, ומרבים לתאר את הסיטואציה הממשמשת ובאה בציניות האופיינית – ״כולנו נפגש בחג ההודיה ונריב, נפגש שוב בחג המולד ונשלים, ולא נראה האחד את השני עד חג ההודיה הבא…״.
שחר ואבא קפואים לפני הזינוק
לרוץ את התורכי
בין אם כך ובין אם אחרת, האמת היא שחג ההודיה הוא אייקון אמריקאי שאף אחד לא היה מוכן לוותר עליו. אחד הדברים היפים שקורים בתקופה הזו הוא חופשת הסמסטר הראשונה של ילדי הקולג׳. כל ילדי השכבה הבוגרת של התיכון מהשנה הקודמת, או השנה שלפניה, אלו שראיתי אותם רצים יחד עם איתי בתחרויות הקרוס קאונטרי ועל מסלולי האתלטיקה, חוזרים הביתה בפעם הראשונה וכולם, ללא יוצא מן הכלל כמעט, מגיעים לתחרות הריצה המסורתית של חג ההודיה – The Turkey Chase או כמו שהוא מכונה אצלנו בבית – התורכי. מדובר בתחרות של 10 קילומטר ברחובות הקפואים של האיזור כשמרבית הרצים מגיעים אליה כל שנה מחדש, פעם כתלמיד בחטיבה, פעם בתיכון, פעם בקולג׳, פעם כזוג צעיר, פעם בגיל 30 או 35 או 50 או 60, כמעט תמיד אותה אוכלוסייה מקומית, אלפי אנשים שרצו את אותו מסלול המון פעמים, פעם בתור הילד עם האבא ועשרים שנה אחרי, בתור האבא עם הילד.
טל, איתי ועבדכם כבר רצנו את התורכי כמה וכמה פעמים (ומכיוון שאני מבין שיש אנשים שעניין הזמנים ממש חשוב להם, אצל טל ואצלי זה יקח משהו כמו 46 דקות ביום טוב ואצל איתי משהו כמו 34). השנה לעומת זאת, החלטנו לעשות מעשה ולקחת איתנו את שחר למסע. ולכל מי שכבר קצת קרא ומכיר את הנפשות הפועלות, להוציא את שחר (בת ה 13), לתחרות של 10 קילומטר זו לא משימה פשוטה.
מי שביקר כאן בעבר, יודע למשל ששחר שחיינית בחסד אבל לא אוהבת לעבוד קשה, אנחנו מציקים לה בעניין באופן קבוע אז היא עושה לנו טובה ושוחה בחורף פעם בשבוע כדי לסתום לנו את הפה. על אותו משקל, שחר יכולה לרוץ 10 קילומטר אבל כאמור, לא אוהבת לעבוד קשה, וכל עוד לא הצקנו לה, לא היה מצב שהיא תשקול את העניין. אז החלטנו להציק ולהתקרצץ, ולעשות את זה הרבה, ולא להרפות. ושחר כמו שחר, כדי לסתום לנו את הפה, אמרה בסדר.
שחר ואבא שלה לקראת קו הסיום
מקטרים ורצים
ושניה אחרי הבסדר, ולפני שהגברת תתחרט, נרשמנו, שילמנו, עשינו תכנית אימונים ויצאנו לדרך. האמת היא שאת רוב ריצות האימון יצא לי לעשות עם שחר, והאמת היא שאם הייתי מבין מראש את מה שהילדה מתכננת, אולי הייתי שוקל שוב. כי שחר (כמו שחר), החליטה שאם אנחנו שחקנו איתה בלהציק, היא תראה לנו שגם היא יודעת.
והיא יודעת… מקיטורים אין סופיים על השעה המוקדמת (10:30 בבוקר יום שבת…), דרך קיטורים אין סופיים על המרחק המוגזם (8 קילומטר ביום טוב…), עובר קיטורים אין סופיים על למה אין לה חגורה עם בקבוקים (בצבע ורוד או כתום…), ועד ללמה יש כאן עליה, או ירידה (ובמחשבה שנייה, גם המישור זה לא משהו…), הכל בר קיטור, בקול רם, ובצורה קונסיסטנטית להפליא.
אבל לא נשברנו, והמשכנו בתכנית, ומשכנו את השמיכה בבוקר, והתעקשנו על ללכת לאימון במכון בערב, ופיתחנו שמיעה סלקטיבית להפליא, שמסננת באופן מוחלט את דציבל הקיטור. והפלא ופלא, הגיע שבוע ארבע, וחמש, ושש, והילדה הפנימה שמשהו בכל זאת נבנה כאן, ושמריצה/הליכה של שלושים דקות בשיפוע אפס, הגענו לריצה רצופה של ארבעים דקות בשיפוע אחד וחצי. ושלרוץ בחוץ, על השבילים בין העצים, יכול להיות סבבה, במיוחד אם בסוף מחכה לך פיתה עם שוקולד ומקלחת חמה.
|
וגם כשהגענו לתקלה (והרי תמיד תהייה תקלה), ושחר התחילה לנשום בשריקות וצפצופים, והלכנו לרופאה שאמרה שהאסטמה, שנראתה במחוזותינו בפעם האחרונה בגיל שלוש, חזרה לביקור, וצוותנו על שתי אינהלציות ביום ומשאף צמוד, הוחלט פה אחד שנחים שבוע ומנסים לחזור, ואכן חזרנו.
והגיע יום העין, והגיעה שעת השין, ובשעה שבע בבוקר, בטמפרטורה של מינוס 4 מעלות בשמש (שהרגיש כמו מינוס 10 בגלל הרוח), חיכינו עם עוד 3,500 איש לזינוק. את איתי לא ראינו, הוא רץ עם החברים מהקבוצה, עם אלו שחזרו מהקולג׳ לחופש, אלו שיש להם פחות אחוזי שומן מגבינת סקי אפס אחוז ורגליים דקות וארוכות עם פיקת ברך באמצע כמו של שמן זית (אשתו של פופאי). ואת טל נאלצנו להשאיר ולחכות לנו על קו הסיום, כי פיקת הברך שלה החליטה כמה שבועות לפני שלא מתאים לה כרגע והורידה את טל מסד״כ הרצים.
|
שחר, איתי ואבא שלהם אחרי
|
היה שווה את הקיטורים?
ושחר ואני… אז שחר ואני יצאנו לנו לדרך, היה קר, אבל ממש קר, היה קרח, היו עליות וירידות, שנינו היינו צריכים (ממש) לעשות פיפי כמעט מהמטר הראשון לריצה, ולשנינו היה ממש, אבל ממש, כיף. כי אם יש משהו שגורם לי אושר, זה להיות על המסלול עם טל ו/או הילדים שלי. ואם יש משהו שעושה לשחר אושר, זה שמדי פעם היא מתגברת על העצלנות ועושה משהוא שהוא ממש מחוץ לאיזור הנוחות שלה. ואם יש משהו שגורם לשנינו אושר, זה לעשות משהו ביחד, כי שנינו רואים את העולם באופן דומה, צוחקים מאותם דברים, נבוכים מאותם דברים, עצובים מאותם דברים. ולשחר יש את עולמה, ולי יש את עיסוקי, וזה לא טריוויאלי להצליב לוחות זמנים ולייצר את החוויה הזו יש מאין, אבל זה שווה את המאמץ ואת המלחמות הקטנות שבדרך והקיטורים…
ומה עכשיו? עכשיו שחר הכריזה שהיא במנוחה, כי חורף וקר וצריך לנוח. אבל באותה נשימה, היא הודיעה שצריך להירשם ל Pike Pick, מרוץ עשרת הקילומטרים של האביב, כי אם כבר התחלנו אז חבל להפסיק, ולדבריה, זה שווה את המאמץ של להוציא את אבא מהמיטה בבוקר, והמלחמות הקטנות, והקיטורים…
המשך יבוא
טל ויובל
30.12.2013
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
