היום, יום רביעי בשעה שתיים אחר הצהרים הגיעו הפרפרים. פתחתי מייל מבארי, האיש שמוביל אותנו בשבילי מונטגומרי הקפואים בחודשים האחרונים כהכנה למרוץ שביל הסנקה. המייל היה יבש וענייני, כמו העשרות שהגיעו לפניו מהיום בו התחלנו את האימונים, הפעם הוא כלל פירוט של תחנות השתייה והעזרה הראשונה לאורך המסלול
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
אלא שמשום מה, בתפר שבין הסרעפת לבטן, שברגיל נשאר אדיש ככל שהדברים נוגעים לאדמיניסטרציה וטכנוקרטיה, נפער חלל קטן, מהסוג שמושך אליו פרפרים, שבתורם גורמים לי למין תחושת בחילה קלה, כזו שמורגשת ולא מורגשת, שמשפיעה ולא משפיעה, שתהייה שם עד רגע הזינוק בשבת בבוקר.
| פעם דיברתי עם עומר על הפרפרים, היא לא הכירה את התופעה, בלילה שלפני התחרות הראשונה שלה היא ירדה למטה בוכה, ״מה קורה?״, שאלתי, ״כואבת לי הבטן״, באה התשובה, ״איפה בדיוק כואב?״, שאלתי, ״כאן״, אמרה הקטנה והניחה יד על קו הסרעפת. חייכתי וסיפרתי לה על הפרפרים, על איך הם עפים להם בבטן בימים שלפני ושאנחנו כבר מטפלים בעניין. לקחנו משרוקית ועשינו רעש, לקחנו סיר ועשינו רעש, נשפנו חזק לאזור הבטן והלכנו גם על דגדוגים אבל שעה אחרי, הפרפרים עדיין ריחפו אצל עומר בבטן. הילדה הביטה בי במין חצי חיוך, ״לא משנה, אני הולכת לישון״, אמרה, כמי שהגיע לכלל הבנה שאפילו לאבא שלה אין פתרון לכל דבר. למחרת, אחרי התחרות ובדרך הביתה עומר אמרה פתאום, ״אתה יודע אבא, הפרפרים פוחדים מהבאזר (צליל ההזנקה בתחרויות השחייה), הם ברחו בזינוק…״. |
חכו, חכו, עוד רגע אתם עפים
|
אז זהו, שההבחנה הדקה של ילדה בת שמונה הביאה אותי לכלל הכרה שלא משנה מה תעשה, תשרוק, תדגדג או תדפוק, יש רק דבר אחד שיגרום לפרפרים לעוף למקום אחר, הזינוק. המייל מבארי היה הטריגר ואין שום טעם להלחם בתופעה. כי מה כבר אפשר לומר לפרפר שמדבר איתי על הגב הסורר שלי, ולזה שמדסקס על ירך שמאל שמציקה לי, וזה ששואל אם השקעתי מספיק באימונים ואם אני באמת מוכן, וזה שמקשה בענייני מזג האוויר הצפוי וסוג הביגוד הרצוי ועוד כהנה וכהנה קושיות שאין להן תשובה עניינית ושעדיין לא מפסיקות לרחף להן בחלל הסרעפת.
בכל תחרות יש את הפרפרים הגנריים (בריא או לא, מאומן או לא וכו), ולכל תחרות יש את הפרפרים הספציפיים. המים הקרים או החמים בשחייה בתחרויות הטריאתלון, שיפועים מטורפים בחלק מסוים במסלול ספציפי, או אחוז תקרים נוראי בקטע הרכיבה על האופניים כזה או אחר הם דוגמא. במקרה של מרוץ שביל הסנקה ישנם שני פרפרים שהומצאו במיוחד לכבוד המאורע הבא עלינו לטובה.
| האחד הוא המרחק, השני הוא השיפוע… האימיילים מהחודש האחרון הודיעו על שני שינויים. האחד היה בכיוון הריצה. במשך עשר השנים האחרונות התנהלה התחרות באופן בו הרצים התקדמו מצפון לדרום ובמורד נחל הסנקה. השנה, בפעם הראשונה, עבר מספר המשתתפים את מגבלות מגרשי החנייה בחלק התחתון של המסלול והמארגנים החליטו על פתרון פשוט, רצים הפוך, במעלה הנחל, ומסיימים במקום בו היו מתחילים, איפה שיש מלא חנייה, ואיפה שבמצטבר טיפסנו כמעט קילומטר. ככל שהדברים נוגעים למרחק, גם כאן הכינו לנו המארגנים |
החנייה למעלה יותר גדולה
|
| לרוץ מרתון על שביל ברוחב ממוצע של מטר, בטמפרטורה ממוצעת של אפס מעלות, על מסלול שמתחיל קרח וממשיך בוץ, ועם שלושה מעברי מים רחבים ועוד שלושים צרים (בלי גשרים…), זה לא פשוט וזה מלא פרפרים. לעשות את זה בעלייה ובתוספת בונוס של עוד 8 קילומטר עושה לי בבטן קצת צפוף ועושה את הפרפרים שלי קצת עצבניים. אני מזכיר לעצמי את המנטרה של עומר, ״הפרפרים פוחדים מהבאזר״ ויודע שממשחק ההמתנה הזה אין לי מוצא, היחיד שיכול להוציא את הפרפרים שלי לחופשי זה המזניק והמזניק לא מופיע לעבודה לפני יום שבת בשעה 8:00. אז זהו, היום יום רביעי, כבר ערב, יש לי עוד את חמישי ושישי |
אחרי עוד יום עבודה במשרד
|
המשך יבוא
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
