והפעם יובל בז'רנו מסכם את מרתון בוסטון מנקודת מבטו כצופה ומעודד. וגם מגלה לנו איך היה לטל?
מאת:יובל בז'רנו
יום שני, 5:45 בבוקר, במעלית במלון, בירידה ללובי להסעה לרכבת התחתית, אנחנו פוגשים שני חבר'ה, בני חמישים ומשהו, רצים ומתאמנים ביחד שנים, הגיעו לרוץ את בוסטון כל הדרך מסירקיוז. מחליפים כמה מילים, מסתבר שהשניים הגיעו דרך עמותה שמגייסת כספים למלחמה בסרטן. חבר שלהם נפטר מהמחלה לפני כשנה והשניים החליטו לעשות מעשה, לגייס כסף ולרוץ את בוסטון.
ים של צלחות לווין
בכל תחרות גדולה מתחברים המארגנים למספר עמותות. העמותות מקבלות הקצאה של מספרים ומציעות אותם לרצים תמורת גיוס כספים של הרצים עבור העמותה. הרצים שמתחרים תחת האופציה הזו לא חייבים לעמוד בזמן המינימום של התחרות אבל הם מתחייבים לגייס מינימום מסויים לטובת העמותה, עד לתאריך מסויים. העמותה גם לוקחת את מספר כרטיס האשראי של הרץ או הרצה, אם הכסף לא גוייס עד למועד שנקבע, העמותה תגהץ את הכרטיס של הרץ ותגבה את ההפרש.
עוד כתבות בנושא
35,000 רצים על המסלול
ומסתבר שבמרתון של בוסטון, מדובר בסכומי גיוס לא מבוטלים, מינימום של $4,000 לכל מתחרה. אחד מהחבר'ה במעלית נתן את ההתחייבות שלו כבר לפני כמעט שנה, הבחור בעל אמצעים ולא היה אכפת לו אם לא יעמוד במטרת הגיוס וימצא את עצמו תורם מהכיס. השני היסס, לא היה בטוח שיצליח לגייס ולא היה יכול להרשות לעצמו שיגהצו לו את הכרטיס. לפני כמה חודשים אמר בעל האמצעים למהסס להפסיק להסס ״תן התחייבות, אם לא תעמוד בה, אני אשלים לך את החסר, אנחנו רצים שנים ביחד, לא הייתי רוצה לעשות את בוסטון בלעדיך…״.
כשאנחנו מגיעים לשטחי הכינוס של התחרות החברה מסירקיוז נפרדים מאיתנו ופונים לאזור ההסעות שלהם. המרתון של בוסטון רץ מנקודה לנקודה, מתחיל 42 קילומטר מחוץ לעיר, ומסתיים בבויילסטון, לב ליבה של בוסטון. להזיז 35,000 רצים 42 קילומטר במעלה המסלול זה לא פשוט. למשימה גוייסו כ-550 אוטובוסים צהובים של הסעות בתי הספר, כל רץ התבקש להגיע בשעה מסויימת, לאיזור ספציפי בשטח ההסעות, ולעלות על אוטובוס מסויים. הפוטנציאל לברדק הוא עצום אבל בפועל, העסק מתקתק ללא דופי, חיבוק, נשיקה, וטל עושה את דרכה לאוטובוס שנעלם לו כעבור מספר דקות מעבר לפינה.
מתחם העיתונות השוקק
עכשיו תורי לעשות את דרכי לאזור קו הסיום. יש לי המון זמן אז אני מחליט לעבור דרך מתחם הקרקס התקשורתי שהגיע לעיר לכבוד המרתון. הכיסוי שהתחרות הזו מקבלת ברגיל הוא ענק, הכיסוי של 2014, שנה אחרי הפיגוע, הוא מפלצתי. חוות צלחות הלוויין שהוקמה בין לילה לטובת השידורים מהשטח נראית כמו בסיס של 8200 וכמות עמדות השידור מזכירה את מה שקורה בוושינגטון ביום בו משביעים נשיא חדש. אני עובר בין העמדות, צוחק על השדרניות הקטנות שעומדות על ארגז ציוד כדי להיות בגובה של המצלמות, רואה את ה-BBC מראיין את השגריר הבריטי שעומד לרוץ את המרתון, ועובר על פני מאות מטרים של גלילי בד שפרוסים על הדשא מסביב ושמכוסים במסרים של בתי ספר מכל ארה״ב לאלו שרצו בשנה שעברה ולאלו שעומדים לרוץ השנה.
גלילי הבד עם המסרים לרצים
בבוסטון עושים הרבה רעש
השעה 8:30 בבוקר ואיזור קו הסיום של התחרות מפוצץ באנשים. בהתחשב בעובדה שהזינוק הראשון (של הנשים המקצועניות), הוא ב-9:30, של הגברים המקצוענים ב-10:00, ושל כל היתר בגלים מ-10:30 עד 12:00, מדובר על המון זמן לחכות. וכשאומרים בבוסטון לחכות, זה אומר פאב מקומי, וכשאומרים פאב מקומי, זה אומר בירות, צ׳ייסרים, שוטים ושאר מיני ירקות, גם אם השעה היא 8:30 בבוקר.
אני מחליט לראות את תחילת המרתון כמו כולם ונכנס לאחד הפאבים. הפאב מכוסה במסכים וכולם בשידור חי מאיזור ההזנקה. אני מוצא את עצמי עם חטיף בוטנים שהבאתי מהבית ביד אחת ועם וודקה טוניק בשנייה, ערבוב יחודי לבוסטון של בוקר המרתון. שעה אחרי והפאב נכנס לטירוף כשהנשים יוצאות לדרך. כל מי שחשב שלראות מרתון על מסך זה משעמם צריך להיות בפאב בבוסטון כששיינן פלאניגן, הפייבורטית המקומית, מובילה את הדבוקה של הבנות, וצריך לראות מה קורה כשמב קפלזגי מחליט בשלב מוקדם יחסית לברוח לבנים. כבר היה לי הכבוד לשבת בפאב לונדוני כשארסנל ניצחה את ליברפול ועם כל הכבוד, בבוסטון עושים יותר רעש…
החיילים הרצם מגיעים לאזור הקהל
אני עוקב אחרי המסכים ויוצא מהפאב לרחוב משהו כמו 10 דקות לפני שהמתחרים הראשונים בקטגוריית אופני היד מתחילים להגיע לאיזור הסיום. אם חשבתי שצפוף ברחוב לפני שנכנסתי לפאב, אז עכשיו זה צפוף בחזקת ארבע. אנשים תלויים על הגדרות, עומדים על כסאות, על מדרגות, בקומות העליונות של החנויות שמשקיפות לרחוב, כל עמדת תצפית אפשרית לאורך הקילומטר של רחוב בויילסטון שמוביל לקו הסיום מאויישת וממתינה בקוצר רוח.
אני מתמקם לי על מדרגה בכניסה לבית כשאני מתחיל לשמוע מן רעם עמום עולה מקצה הרחוב. אני מרים ראש ורואה מרחוק את ארנסט ואן דייק מדרום אפריקה, אגדה חיה בספורט והמתחרה הראשון במקצה אופני היד, עובר את הפינה ונכנס לבויילסטון. החברה על אופני היד מתקבלים תמיד בתשואות ושאגות עידוד ובוסטון לא יוצאת מהכלל. הרעם העמום הולך וגובר במן גל שמלווה את האופניים שטסים במורד הרחוב. כשהבחור מגיע לקו שלי הרעש פשוט מטורף, שריקות, שאגות, מחיאות כפיים, זה נראה כאילו הבחור יכול להפסיק לדחוף את הגלגלים, הרעש פשוט מרים ולוקח אותו אל קו הסיום.
מקבלים את מב קפלזגי
איפה טל?
המחזה הזה חוזר על עצמו משהו כמו חצי שעה מאוחר יותר עם המקצה המיוחד של אנשי הצבא, קבוצות של חיילים שיצאו לדרך מוקדם, על מדים ונעליי צבא, ומגיעים עכשיו אל קו הסיום. החיבור של לובשי מדים עם בוסטון של אחרי הפיגוע עושה את שלו והדציבלים באזור בויילסטון עולים לשיאים חדשים. הבאה בתור לקבלת הפנים הבוסטונית היא ריטה ג׳פטו מקניה, מן מינייטורה קטנטנה שרצה ממש ממש מהר וששוברת את שיא המסלול של בוסטון לנשים ויורדת ממחסום ה 2:20. אבל השיא מגיע משהו כמו 30 דקות מאוחר יותר, כאשר מב קפלזגי, אמריקאי מבוגר יחסית, זה שאמרו שהוא זקן מידי, שהוא איטי מידי, מצליח להשאיר את הקנייתים והאתיופים מאחור ולהיות האמריקאי הראשון מאז 1983 לנצח את בוסטון. הקהל הבוסטוני פשוט נכנס לטירוף, הקוקטייל של גאווה לאומית, ניצחון האנדרדוג, הסיפור האישי של מב, אחד מ-11 אחים ואחיות שלא בדיוק גדלו עם כפית של כסף בפה, ביחד עם הבירה שכולם שותים משמונה בבוקר, מגיע למסה קריטית ומתפוצץ כמו הר געש…
אחרי מב ועוד משהו כמו 20 רצי עילית נוספים (בתוכם ריאן הול, שנראה היום כמו הצל של עצמו), מתחיל הטפטוף של הרצים האחרים. אני רואה חבר'ה, נשים וגברים, שריצה זה לא המקצוע שלהם אבל שעדיין סוגרים מרתון בפחות משלוש שעות… הטפטוף הולך ומתגבר ואני יודע שטל מתקרבת לעיר. אני בודק באתר של המרתון איפה טל נמצאת (האתר עוקב אחרי הרצים באמצעות הצ'יפ ומעדכן בדבר קצב והתקדמות בכל כמה קילומטרים). אני רואה שהבחורה טסה, עוברת את קו החצי ב 1:48 ועם צפי סיום של משהו כמו 3:36. אני חוזר לעמדת התצפית שלי וצופה בזרם המסיימים. בוסטון מזניקה את המהירים קודם ונותנת להם את מספרי החזה הנמוכים יותר. כשאני רואה מספר גבוה בתוך ים של נמוכים אני יודע שחולף על פני מישהו עם יום ממש טוב, כשאני רואה מספר נמוך בתוך ים של מספרי חזה גבוהים, עסקינן במישהו עם יום לא משהו…
קטועי רגליים מסיימים את הריצה
הקהל דרך אגב, לא ממש מפלה בין יום טוב ליום פחות טוב, כל מי שנכנס לבויילסטון מתקבל בשאגות עידוד. היוצאים מהכלל, במובן החיובי, אילו שמקבלים יותר מכולם, הם אילו שקשה להם יותר מכולם. החברה שרצים במקצה הקטועים מקבלים דציבלים שלא היו מביישים רעש המראה של 747. וגם אילו שעושים את הקילומטר האחרון על אדים, מתנדנדים, מיובשים, מתכווצים בגלל בעיית מלחים, יורדים על הברכיים, קמים וממשיכים, מקבלים רוח גבית שרק הקהל של בוסטון יכול לתת.
אני בודק שוב באתר של התחרות, טל ממשיכה לעוף, חוצה את קו 40 הקילומטר עם 3:41. אני עולה לתצפית ומחכה, יודע שתוך 10 דקות היא מגיע. אני סורק, מחפש מכנסיים קצרים כתומים, 15 דקות אחרי אני בטוח שפספסתי אותה אבל נותן עוד צ׳אנס. 20 דקות עוברות והמכנסיים הכתומים נכנסים לרחוב. אני קולט מיד שמשהו לא דופק כמו שצריך, הריצה שטוחה, הברכיים לא עולות. אני שואג אל טל מעל לרעש והמבטים מצטלבים, הבחורה כאובה, משהו קרה.
אני מתנתק ומתחיל לצעוד אל מאחורי קו הסיום, מוצא את טל רבע שעה אחרי, עטופה בשמיכת חימום, מבט עצוב בעניים, ״זה הירידות, הן גמרו לי את הארבע ראשי, זה כאילו שהרגליים שלי נמסו, הראש אומר לרגל להתרומם והרגל נשארת על הכביש…״. אני שותק, יודע מנסיון שאין מה לומר בקטעים האילו, יש ימים טובים ויש ימים פחות טובים, ואצל טל אין הנחות, דוחפים עד לקצה, אם יעבוד אז סבבה ואם יתפרק, אז שיתפרק.
טל בז'רנו אחרי. עייפה ולא מרוצה
אני רואה שטל לא מרגישה טוב ומסמן לצוות הרפואי שמגיב מיד. הבחורה נלקחת אחר כבוד לאוהל ומקבלת טיפול תומך. שעה וחצי אחרי ואנחנו שוב ברחוב, מוצאים מקום לאכול משהו, מדברים על מה שקרה. אני מראה לטל את התפלגות הזמנים שלה, ״אני יודעת״, היא אומרת, ״אבל לא ציפיתי לכל כך הרבה ירידות, כולם דיברו על העליות בין מייל 14 ל-20, לזה התכוננתי, אבל הירידות הרגו לי את הרגליים, עשיתי 38 קילומטר בקצב של לרדת מ 3:40 ואז עוד 4 קילומטר בעוד 20 דקות, אין לי את המינימום לשנה הבאה, איזה באסה…״.
שעתיים אחרי, מקולחת, אכולה ובמצב מאוזן, אני רואה את טל שקועה בטלפון שלה, אני שואל אותה מה קורה, עם מי היא מתכתבת, ״אם אף אחד״, הבחורה עונה, ״אני בודקת איפה יש עוד תחרות באיזור שלנו לפני ספטמבר, אין מצב שאני לא עושה את המינימום, אני חייבת לחזור לכאן בשנה הבאה…״.
27.4.2014
טל ויובל בז'רנומתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה,
וחיים מחוץ לקופסא ברוקוויל, מרילנד, ארה"ב
