הטור דה פראנס כבר מתגלגל ואיתו האגדה לאנס ארמסטורנג. בהשראת הטור והשתתפותו של הרוכב עטור התארים, להלן מספר נקודות למחשבה על התמודדות עם משברים ופציעות, ועל הדרכים להתרומם אחרי נפילה ולחזור לפסגה
מאת:ד"ר שמי שגיב
אירוע השיא בספורט האופניים, הטור דה פראנס, יצא לדרך הארוכה והמתישה ואל קו הזינוק התייצבו האריות שבחבורה, רוכבים שניחנו בכוח סיבולת ובתעצומות נפש גדולות. ה"שרירים המנטאליים", המאפשרים עמידה בתנאים קיצוניים אלו, התחשלו לאחר שנים של עמידה בעומסים ובמשטר אימונים קשה, שכולל רכיבה בתנאי מזג אוויר קשים בגשם, ברוח ובקיץ הלוהט, ומשמעת ללא פשרות תוך הקרבה טוטאלית לספורט. אך האירוע המכונן, אשר מפריד בין אנשי חוד החנית לאלו הנושרים ונותרים מאחור, מוכרע ברובו על ידי היכולת הספורטיבית להתמודד עם משברים – ובעיקר עם פציעות.
צילום: זאב שוורץ
בקריירה של כל ספורטאי פעיל עולה תמיד השאלה מתי תתרחש הפציעה או הנפילה, שהרי כולם נפצעים וכולם נופלים. אולם השאלה החשובה יותר היא כיצד ניתן להתרומם מן הנפילה, פיזית ונפשית, ולחזור לפעילות בהקדם. בזמני פציעה ומשבר באות לידי ביטוי נחישותם ודבקותם במטרה של הספורטאים, וערכי החיים שלהם עומדים במבחן המציאות.
לצד מנצח הטור בשנת 2009 קונטאדור, האחים שלק, קדאל אוונס ושורת הרוכבים המדהימים שהתייצבו על קו הזינוק בטור דה פראנס, התייצב גם "המלך" לאנס ארמסטרונג. על אף הפציעה שספג בטור של קליפורניה, כששבר את עצם הבריח והכנותיו לקראת הטור השתבשו, הוא לא הגיע כדי לקשט את רשימת המשתתפים. ארמסטרונג הגיע עם כוונה אחת – לנצח! מי אם לא ספורטאי כמו ארמסטרונג, שניצח את המחלה הקשה ביותר, מודע לתעצומות הנפש הנדרשות כדי להתגבר על מחלות ושאר מפגעים. לאנס הצהיר בזמנו כי "הסרטן היה האירוע הכי חשוב בחיי". הוא אף הרחיק לכת והוסיף: "אילולא הסרטן, סביר להניח שלא הייתי זוכה בטור, ומה שבטוח – לא שש פעמים".
התמודות עם פציעות – שעת המבחן
פציעות ומחלות מהוות חלק בלתי נפרד מהחיים, ובעיקר מחייהם של ספורטאי צמרת העומדים תחת עומסים גופניים ונפשיים קיצוניים. בפציעה נחשפות ובאות לידי ביטוי חולשותיו, או מנגד, תעצומותיו של הספורטאי. זוהי שעת המבחן האמיתית וכאן נבחנות איכויותיו האמיתיות של הספורטאי וטיב החומר ממנו קורץ. מחקרים רבים מראים שהגורם המכריע בשיקום ממחלה או פציעה אינו חומרת הפציעה או טיב הטיפול, אלא הדימוי העצמי. הדימוי העצמי, למעשה, מגדיר: מה אתה חושב על עצמך? מה אתה מאמין שאתה מסוגל, או לא מסוגל, לעשות? רק למי שמצויות בידיו תשובות ברורות לשאלות אלו, יש גם הכלים והתעצומות הנדרשים להשתקם ממשברים. תכונות אלו הן אותן התכונות להן נדרש הספורטאי כדי להתמודד עם המכשולים והקשיים הרבים שפוקדים אותו במהלך 21 ימי רכיבה מפרכים, הכוללים טיפוסי פסגות קורעי רגליים, משמעת ברזל ואמונה בלתי מתפשרת בעצמו ובייעודו.
כשאנו מצויים במחלה או במשבר, התחושה היא שאנו לבד במערכה. אתה מול עצמך, ואין אף איש או גורם שיכול להושיע. כך גם בספורט. ספורטאים אינם מתחרים נגד אף אחד, אלא אך ורק כנגד עצמם – כנגד שאיפותיהם, חלומותיהם ועוצמת כמיהתם לממש את הפוטנציאל שבהם.
התמודדות עם סבל וכאב
סבל וכאב מובנים בהוויה של כל אדם, וכמובן – גם בחייהם של ספורטאים. על אף הנטייה לכרוך את האחד עם השני, כאב וסבל הן שתי ישויות נפרדות, הפועלות מתוך רבדים שונים. כספורטאים, מה שמעיב על יכולתנו ליהנות מחדוות האימונים, הרכיבה וכמובן מהחיים, איננו הכאב, אלא הסבל. אך למזלנו, על הסבל שאנו חווים יש לנו שליטה מוחלטת, לפחות כמבוגרים. אלופים ניחנים ביכולתם לתעל את המשברים לכיוון של התחשלות.
כאב הוא תחושה הקשורה לנזק פיזי – מתיחה, שבר, קרע. לעומתו, סבל הינו מנטאלי. סבל מתבטא בדאגה ובחשש המתלווה לפציעה. אנו מצמידים לאירועים "סיפורים" משלנו, כגון: "תמיד אני נדפק", "אף פעם לא הולך לי". לכל טראומה, אירוע, יש שתי תופעות: התגובה הפיזית (הכאב), והתגובה הרגשית-מנטאלית (הסבל, הסיפור). התגובה הפיזית לאירוע, כמו גם האירוע עצמו, עברו חלפו להם, אך מה שממשיך להתקיים ולקיים את הפציעה – לרוב באופן לא מודע – הוא הזיכרון. זיכרון זה ממשיך להתקיים כהשלכה מהסיפור ומנציח את תחושת הסבל. לאלופים אין תירוצים ואין סיפורים.
בחייו של ספורטאי, כמו גם של כל אחד ואחת מאיתנו, יש עליות ומורדות רבים, נסיבות ואירועים נעימים ונעימים קצת פחות, שאין לנו עליהם שליטה. מה שכן יש לנו שליטה בלעדית עליו הוא המשמעות שאנו מצמידים לאירועים אלו. איזה סיפור, משמעות, לדעתכם, נתן לאנס למחלת הסרטן? אלופים כותבים את סיפור חייהם וכותבים סיפור של מנצחים. לא פעם אנו ממשיכים להיאחז בסיפורי העבר, על אף העובדה שהם אינם משרתים ומקדמים אותנו כלל.
האם יש משהו טוב בפציעה?
אז איזה סיפור טוב יכול לצאת מפציעה? אולי הגוף אותת לנו שאנו צריכים לנוח? אולי העמסנו על עצמנו יותר מדי? אולי אנחנו עוסקים בספורט שאנו כלל לא אוהבים, משום שהמאמן או ההורים דחפו אותנו לעסוק בו? לא אחת אני נתקל בספורטאים המגיעים למרפאתי עם תלונות על כאבים הנובעים מפציעה. הבדיקות מראות שאכן, יש ממצאים קליניים לתלונתם, אך לאחר ניתוח המוטיב לפציעה נחשף כי הם בכלל רוצים לפרוש מהספורט. עבורם – באופן לא מודע, כמובן – הפציעה הינה המוצא, המפלט, לפרישה. נשמע לכם מוכר?
כרוכבי אופניים או כספורטאים, אנו משקיעים משאבים עצומים בכל הקשור לסוגיות: איך להתאמן? על אילו אופניים לרכוב? אילו ויטמינים ותוספי מזון לצרוך? אין להמעיט בחשיבותם ובתרומתם של מרכיבים אלה למימוש הפוטנציאל. אך גם אם נעבור את תוכנית האימונים הטובה ביותר, או נרכב על האופניים החדישים ביותר ונאכל את המזון המשובח ביותר, כל אלה יתרמו ללא יותר מאשר 20 אחוז, לערך, ממימוש הפוטנציאל הטמון בנו. מנגד, אנו משקיעים, אם בכלל, מעט משאבים מנטאליים בכל הקשור לסיבות המניעות אותנו לרכוב: מה דוחף אותנו לעשות זאת? מה הרכיבה מעניקה לנו? התשובות לשאלות הללו הן למעשה הכוח המניע אותנו, וכאן טמון המפתח האמיתי למימוש הפוטנציאל.
היכן מצוי הפוטנציאל?
כספורטאים, אנו מכירים ומודעים לכוח הרצון. במילים אחרות, "הכול בראש שלנו", או "השריר החזק ביותר נמצא בין האוזניים שלנו". ה"שריר" הזה תורם לעד 90-80 אחוז ממיצוי הפוטנציאל האגור בנו. כדי לשחרר את האנרגיה האדירה הטמונה בנו ולממשה, יש צורך בקוד, והסוד לקוד מצוי בתשובה לשאלה: "למה אני רוכב?"
המניעים לשאלות כמו: "למה אני רוכב?" "מה הרכיבה מעניקה לי?" – יכולים לנבוע ממגוון סיבות, כמו: "כדי לרדת במשקל", או "אני חושש להשמין"; "עברתי אירוע לב ואני צריך לשפר את הכושר", או "אני חייב להיות בכושר כי הלב שלי חלש"; "השכן התחיל לרכוב אז הצטרפתי אליו", או "כולם בעבודה רוכבים, אז הייתי חייב להצטרף"; "הרכיבה גורמת לי להרגיש הנאה", או "אני מרגיש כמו עגלה אם אני לא עושה עם עצמי משהו"; "אני שואף לסיים רכיבה ממטולה עד אילת ולהגשים חלום", או "הייתי חייב להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות את זה"; "אני רוצה להיות הכי טוב ולממש את הפוטנציאל שבי"; הרכיבה בשבילי זו דרך חיים, או דרך לברוח מהם" (מהבית, מהעבודה); "אני רוכב כי אני מתחבר לגוף שלי, לעצמי ולאלוהים" – ואתם מוזמנים להוסיף לרשימה זו מגוון סיבות נוספות מניסיונכם האישי. לארמסטרונג יש תשובות די ברורות בנושא זה: "אני חי כדי לרכוב ורוכב כדי לחיות".
ספורט האופניים הוא אמנם ספורט אישי, אך ללא תמיכה של קבוצה חזקה הסיכוי לזכייה מזערי, ומי אם לא רוכב ותיק כארמסטרונג יודע זאת. את קבוצתו של ארמסטרונג תמיד מקיפים רוכבים צייתנים, מאמנים ורופאים מהמדרגה הראשונה, אך את הקרדיט לכשירותו הגופנית הוא זוקף לזכותו של ד"ר ג'ף ספנסר, כירופרקט הקבוצה שמלווה אותו זה שנים. "…הקבוצה לא כללה רק את הרוכבים; היו גם המכונאים, המעסים, הטבחים, המנהלים והרופאים. מעל כולם, האדם החשוב ביותר בקבוצה שלנו, היה ככל הנראה הכירופרקט".
"…האדם שחיבר מחדש את גופינו המרוסקים היה הכירופרקט שלנו, ג'ף ספנסר" – לאנס אמסטרונג, מתוך ספרו "כל שנייה קובעת" (עמוד 173).
כיצד כירופרקטיקה מסייעת לספורטאים?
בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה בפופולאריות של רפואת הכירופרקטיקה בקרב ספורטאי הצמרת בעולם, ובקרב ספורטאים בכלל. לשיאן העולם והאלוף האולימפי בריצת 1,500 מטר, הישאם אל גארוז, תמיד התלווה הכירופרקט האישי שלו ו-15 דקות לפני שהיה עולה למסלול נהג לקבל טיפול, מה שכנראה אפשר לו לנצח ולשבור שיאי עולם. לטניסאי רוג'ר פדרר תמיד מתלווה הכירופרקט האישי. הכירופרקטיקה אינה משרתת את הספורטאים בטיפול ובשיקום פציעות ספורט בלבד, אלא בעניין חשוב יותר: היא מאפשרת לגופנו לפעול ביעילות ובאנרגטיות, ובכך מסייעת למצות את הפוטנציאל שבו – Peak Performance.
האחראית על התנהלות הגוף ברמה המערכתית היא מערכת העצבים. כל עומס המופעל על גופנו נקלט על ידי חיישנים עצביים המעבירים מידע זה אל מערכת העצבים, וכתגובה נשלחות פקודות כיווץ אל השרירים וזאת כדי לאפשר את עמידות הגוף תחת העומסים. ככל שהעומסים מצטברים, ממשיכה המערכת העצבית להעביר פקודות כיווץ אל השרירים. אט אט נוצרים מתחים כרוניים במערכת העצבית, והיא מנהלת את גופנו ברמה המערכתית בכיווץ, במגננה. לא פעם אני פוגש ספורטאים שגופם נמצא בטונוס שרירי מכווץ ביותר. במצב זה, גופו של הספורטאי מתנהל כמו ברכיבת אופניים כשהמעצורים נעולים. לא כיף בכלל.
הטיפול הכירופרקטי מתמקד בהסרת מתחים מעמוד השדרה. שחרור המתח מאפשר למערכת העצבים לנהל ביעילות את פעילות השרירים והגוף. השרירים משתחררים, הקיבעון המפרקי מרפה, טווח התנועה גדל והמערכת המוטורית מתפקדת ביעילות – בדומה לכיוון הצתה (tune-up) של מכונית מגמגמת, או ביצוע אתחול (reset) למחשב שנתקע. זאת לא החומרה – זאת התוכנה.
אלופים יעידו על עצמם בצניעות שהם לא ניחנו במשהו מיוחד, ביכולת לא-אנושית שאינה קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו. גם אני, עבדכם הנאמן, כאלוף ישראל במרתון ונציג ישראל באולימפיאדת לוס אנג'לס, מעולם לא ראיתי עצמי ככזה. מה שנדרשות בדרך לאליפות הן נחישות, התמדה, אמונה במה שאתה, הקשבה לגוף ואהבה לספורט כדרך חיים, ותכונות אלו הן ברות השגה. לתכונות אלו אנו נדרשים כדי להתמודד לא רק אל מול אתגרי הספורט – אלא גם עם אתגרי החיים.
מאת: ד"ר שמי שגיב, כירופרקט, מומחה בפציעות ספורט, M.Sc בביומכניקה של הספורט
תמונת שער: Kanwarjit Boparari
————————————————————————————————————————–
