או: איך הפסדנו מדליה אולימפית ראשונה בטריאתלון

מאת:יהונתן רימון

חברים, המצב בכי רע, ורק מידרדר מיום ליום. אני זקוק לפותרי חלומות, אבל טובים עם ניסיון, כי אני במצב קשה. לכל מי שקוראים לו יוסף, אנא עזור לי.

חלמתי שאני רץ בפארק הירקון. כרגיל, נותן את ה-2:55 לקילומטר שלי, השמיים היו תכולים, האוויר היה קריר, ואני הייתי שקוע בריצה בבוקר שנראה כה מלבב בשעה כה מוקדמת.

לפתע, מתגנב לאוזני רחש לא מזוהה, שככל שאני מתקדם לעבר גבעת המופעים מתבהר ומתמצק לשירה בקול אדיר ומתנשא למרחקים של מאות אנשים, ונשמע לאט לאט כמו מארש צבאי, של פלוגת צנחנים:

הגעתי לבונקר, ואין שומרים,
הגעתי לבונקר, ואין שומרים,
כי בצבא אין חרדים,
כי בצבא אין חרדים,
אין לי פנסיה, ואין תגמול,
אין לי פנסיה, ואין תגמול,
הכל הלך על דמי ניהול,
הכל הלך על דמי ניהול,
אין כבישים ואין ספרים,
אין כבישים ואין ספרים,
כי על אשלג אין תמלוגים,
כי על אשלג אין תמלוגים

לפתע אני רואה מאות רצים ורצות בפרצוף משולהב, עם צפצפות ודגלנים, רצים ליד, לא פחות ולא יותר, יאיר לפיד בכבודו ובעצמו, כאשר הוא זה שמכתיב את הקצב, ואת השירה. כשעצרו להפסקה ליד הברזיות, ניגשתי ללפיד והוא לחץ את ידי בחביבות המפורסמת שלו. "מה שלומך יונתן?".

"בסדר גמור. תודה יאיר. מה הולך פה? פתחת קבוצה משלך?".

"אהה, אני לא בטוח מה הולך להיות. הוא קורץ לי בערמומיות. שמתי הודעה בפורום שאני הולך לאימון ריצה בפארק, ופתאום שמתי לב שמצטרפים אלי יותר ויותר אנשים מאימון לאימון". לבי נצבט, כי האמת היא שאליי אף אחד לא הצטרף אף פעם כאשר שאלתי בפורום אם מישהו מעוניין. "הממ, נהדר. נראה נהדר", הצלחתי להסתיר את מרירותי.

הסתכלתי על לפיד והוא ענד על ראשו משקפי רודי פרוג'קט במקום הריי-באן הפרימדונים הרגילים שלו ונראה פשוט כל-כך יפה שרציתי לגעת וללטף אותו.
פתאום, הוא שם על כתפי את ידו, עוטף אותי כמו ילד קטן ואמר לי: "יונתן, שמע, אני רוצה אותך בקבוצה שלי. אתה נכס לכל קבוצת טריאתלון".

מהמה? נדרכתי לפתע, ולא אשקר שזה החמיא לי, למרות שידעתי את זה מזמן.

סירבתי ואמרתי לו שאני מעדיף להישאר בקבוצה שלי. אבל שאלתי אותי מדוע שלא יצטרף הוא אלינו? אני בטוח שיוכל לתרום שם.

חשבתי לעצמי שדווקא יהיה נחמד אם יאיר לפיד יצטרף אלינו, וכך המון בחורות יגיעו לרכוב איתנו, וכולנו נהנה מהנשורת שלו, כמו טרטל שנהנה מהשאריות של וינס ב"פמליה".

"יונתן, הייתי בכיף מצטרף, אבל קשה לי להאמין שנמרוד דובינסקי, ייתן לי להוביל את TACC", יאיר עונה לי בחיוך. לא הבנתי מדוע הוא חייב להוביל, אבל לפיד קטע את מחשבותיי. "יונתן, עזוב אותם שם ב-TACC. אלו חבורת אנשים ציניים שלא יודעים במה הם מאמינים, אם בכלל. אני אומר לך שאני יכול להביא אותך ל-17 דקות, ל-1500 בשחייה ו-31 דקות ב-10 ק"מ בקלות, אם רק תאמין בי".

לי לא צריך לומר יותר. הבחור הקסים אותי והצטרפתי לאימון של יאיר וצרחתי את השורות בקולי קולות תוך כדי שאני חושב איך האלתרמנים הולכים לסיים מאחורי באליפות ישראל.

לפתע אני רואה הכל שחור, ויש מעבר חד לאולימפיאדה בלונדון. מסתבר שיאיר לפיד מונה למאמן נבחרת ישראל בטריאתלון, ואני מוצא את עצמי בפאב "מייקס פלייס" עם עוד מאות אנשים, מעודד את רון דרמון. השחייה מתחילה, וישר איזה טורקי אחד מתחיל להכניס לדרמון מכות עם הרגליים, ומנסה לדחוף אותו לצד תוך כדי שהוא מטביע אותו בכוונה.

הפרשן, דני נוימן, טוען שנראה שדרמון לא מוכן נפשית למאבקים כאלו, ושזו חרפה שבזמן מלחמה לאומית עם טורקיה, הכבוד הלאומי נרמס ושאנחנו צריכים לספוג השפלה כזו.

לצידי עומדת יפיפייה שחרחורת, עם גופיית נייקי ומכנסיים צמודות ואני שם לב כאשר היא סוגרת את עיניה, שעל עפעף אחד שלה מצוירת המילה "יאיר" ועל השני "לפיד". היא נראתה כל-כך מעודנת וחמודה.

"טפייייי, הדני נוימן הבן $%#$ הזה", היא מסננת. מגן על נתניהו החתיכת אפס הזה. "נכון?" היא פונה אליי. "כן בטח." עניתי לה למרת שלא הבנתי איך ביבי קשור לטריאתלון, אבל לא היה לי נעים לסתור בחורה כזו יפה.

פתאום דרמון מתרומם כאילו הוא שוחה פרפר, ומכניס לטורקי בומבה רצינית שמורידה אותו ממנו. השחרחורת מלפני מחבקת אותי וכל הפאב צורח בשמחה. "הוא למד את האגרוף מיאיר", השחרחורת צועקת לי. "יאיר לימד אותו את זה". היא מסתכלת אל המסך מהופנטת.

"אל תספיד את הבחור כל-כך מהר", מאיר איינשטיין מחייך לנוימן שמתרצה.

תוך כדי התחרות, מראיינים את המאמן לפיד, והוא מצהיר שהוא הבטיח ליואבי שלו שהם ישמעו את התקווה בלונדון, ושבעיניו, רון דרמון הוא הטריאתלט הכי ישראלי שיש בעולם.

פתאום השידור מפסיק, ומסתבר שיש שביתה ברשות השידור, כי ועד מגישי התה קיבל עלייה של 50 אחוז במשכורת וועד הטכנאים רק 39 אחוז, ואז רואים את עודד שחר, הפרשן הכלכלי, מנופף את ידיו, קדימה ואחורה, צורח שהולכת להיות פה מלחמת אזרחים, ולמה יכולים לתת ליוסי מימן מיליארד שקל בחברת אמפל בשביל לא לעשות כלום, ולא יכולים לתת מיליון שקל לכל טכנאי בשביל לא לעשות כלום.

מעבר חד ליאיר לפיד שוב, והוא אמר שהוא בטוח שכל הישראלים יתעשתו ויבינו את "המגניטודה" של האירוע, ושהכל יהיה בסדר והשידור יחזור.
כולם במייקס פלייס הסתכלו אחד על השני בתמיהה, אבל למזלנו חלק מהאנשים שם הם בריטים, ותרגמו לנו מה כוונתו ב"מגניטודה".

האמת שבאמת הכל הסתדר כי העברנו ליורוספורט בדיוק בזמן לקילומטר האחרון, תוך כדי שהשדר הבריטי צורח בשיכרון חושים "איטס דה בראונלי בראדרס, ורסוס גומס אנד דרמון. בראונליס, ורסוס גומז אנד דרמון. כל הפאב שאג מצרחות, השחרחורת מלפני, החלה להיאנק, הבחור מאחורי קיבל התקף שיהוקים. תמונתו של יאיר לפיד (פתאום לובש משקפי אוקלי) הופיעה מרצדת בימינו של המסך.

בראונליס, גומס אנד דה יזראלי, אנד גומז איז לוזינג גראונד, דרמון, איז פושינג אליסטייר בראונלי, 100 מטר, 50 מטר, פתאום חוזרים לערוץ אחד ומאיר אינשטיין נכנס לאקסטזה, דרמון לוחץ, ג'ונתן בראונלי איתו, והאחים בראונלי ורון דרמון חוצים את הקו תוך כדי שהם מתמוטטים ללא נשימה. דרמון מסיים שלישי, ואני פותח בצהלה. "אנחנו על המפה. יש מדליה!!! ישראל על המפה. הר הבית בידינו!!!!!!!".

אני פונה לאחור, וכל הפאב שקט. דממה מוחלטת, וסינוני קללות נזרקים מכל פינה לעבר המסך. השחרחורת מלפני מתחילה לבכות, ואני לא מבין מה הסיפור שלהם. יש לנו מדליית ארד. אני פונה לבחור מאחורי, שואל אותו מה הסיפור. הרי רון דרמון סיים שלישי כללי, ועוד ראשון בקבוצת הגיל. מה לעזאזל קורה פה לכולם?

"אההה, הכל פה חרא תאמין לי. הכל בזבל וכל המנהיגים פה שקרנים. הבטיח זה מקום ראשון, הבטיח. אפילו 100 שנה, ולא נצליח לזכות פה במשהו". קולו של דני נוימן נשמע בצלילות מחרישת אוזניים לצד השקט המקפיא בפאב, קול שגורס, "זו האחריות של המאמן. חד וחלק. אסור לתת לאחד שאין לו מושג קלוש בטריאתלון לאמן את נבחרת ישראל. אני בספק אם לפיד יהיה מסוגל אפילו לסיים 1100 מטר שחיה של מקצה אולימפי".