מאת: חיים זבולון קסטלניץ

קו זינוק, 20:59 עוד דקה יוצאים . לפני 150 רצים בשלל צבעים של רוח קרב ושעות של ריצה, המון שעות. לילה ועוד יום, בריאה? מאחרי החלטה מהירה וישנה, 8 חודשי אימון, יש בי שלווה ודריכות והמון סקרנות איך יהיה, אני באמת מוכן?  וגם ציפייה גדולה וטיפשית שאולי רק היום השמש תקדים לעלות, לא מת על הלילה הזה, מה אני תן? מנהל האירוע שי חזן מתדרך את העדר הנרגש. זיקוקים באוויר, יצאנו לדרך. משפך ההתחלה מוביל אל החושך דרך מאות ידיים מריעות, בהם גם יעל שמכבדת וגאה על המשימה הגדולה שמעסיקה אותי ואת הלו"ז המשותף, נטישת המיטה בשעות מוקדמות ונסיעות לאימוני ריצה ממושכים בסנכרון עם אירועי המשפחה הפכה לחלק מחיינו, "נראה לך שלא אהיה אתך שם אחרי כל הזמן הזה?" היא אמרה מבלי שצפתה את הלילה הקר שירד על העמק. הבטיחה לחכות לי עד שאחזור מהסיבוב הראשון אי שם בלילה, הבטחה מחזקת נותנת מטרה ויעד ראוי. זוגיות זאת בחירה מחייבת.

האם אני מוכן? חיים זבולון קסטלניץ | צילום: נעמה זבולון

עוד כתבות בנושא 
סיכום סובב עמק 2016 
פיזיולוגיה ותזונה באולטרה מרתון 
עדי דויטש קטוע הרגל סיים את תחרות האולטרה-מן מהכנרת לאילת 

לא מתחרה בצעירים

הקבוצה העיקרית נעלמת בחושך מפתה לפתוח ולהרים מהירות, אני רגיל להישאר מאחור ולא להתחרות עם הצעירים, ויודע גם שבהמשך הריצה רבים מהם יעצרו כי פתחו מהר מדי, הניסיון הוא מורה מספר 1, מאיר עם פנס הראש על השעון כדי לוודא שאני במהירות נכונה, יש בעיה של ממש, מד המהירות לא מראה נתונים. כמה לא מקצועי יומיים לפני הריצה לשנות נתונים במסכים של השעון ולא לבדוק שהכל אכן התעדכן ומוכן, טירון אני אומר לעצמי, הלימוד שלך יבוא מהרגלים.

ההצגה שלי חייבת להימשך. עובר למוד ריצה לפי תחושה, זון אירובי דופק נמוך מחשב את המהירות לפי זמן ומרחק, זה לא מדויק ולא טוב להמשך וגם מוריד ביטחון, זה מה יש עכשיו. מתקדם. ריצה למרחקים ארוכים מחייבת שליטה ביצר התחרות, הצמדות לתכנית, מהירות שהגוף יודע ומכיר משעות האימון המרובות למשוך בה שעות ארוכות, תזונה ידועה, ביגוד נכון ומתאים למזג האוויר שישתנה לאורך היום מקרירות רבה לחום גבוה, כל אחד בהתאמה ליכולות שלו ולמה שתרגל באימונים, אם תרגל, נסיכת הריצה האכזרית שציותה עלינו שליטה תמידית ודיוק תפיל ותעצור ללא רחמים תשסף באכזריות את החלומות הגדולים גם של הבכירים בין רצי העלית על חריגה מהתכניות יהיו אשר יהיו.

סיבוב ראשון, מרגיש קליל, הגוף שנח המון לפי תכנית בשבועיים האחרונים, קל ושרירי פנויי למאמץ, המאבק העיקרי הוא לשמור מהירות, חושך מוחלט, כל צעד יכול לסיים את המשימה אם הרגל לא תתמקם נכון, בריצות לילה בשטח הפנס הוא החבר הכי טוב של הרץ למרחקים ארוכים, לא ידידות קלה אבל נדרשת ושעות אימון רבות הוקדשו לה ושיפרו את הקרבה בינינו, עיגול האור הקטן על השביל נוסח בטחון בדרך, מפריד מהחושך, מחליף עולם שנישאר שם בקו הזינוק בעולם של אבק, פרפרים ופרות שנחות בשוליו מלווה את השעות הארוכות של חושך ובדידות ואצלי גם את הציפייה שיעלה כבר השחר.

גבעת חרובים, תחנות הרענון עמוסות בחברים מתחום הריצה, 100 ק"מ ריצה הם מינימום כדי לבקש להתנדב בתחנות הלילה, הקרם דה לה קרם של עולם האולטרה בארץ, אנשי איכות נוטפים מפרגון עומדים על רגלים עמוסות מרחקים, קפואים בלילה החשוך על רמות מנשה, אנשים בשביל אנשים, נדב וגיא מסונוורים מאור הפנס שלי מביאים אותה בכאפה ומילות עידוד להמשך ואני בחיוך והנאה, לוקח כוס בכל יד וממשיך, אין מדידת מהירות אבל את הזמן איש לא יעצור בשבילי.

מתחיל לטפס. סימנתי 5 עליות במסלול ונתתי להם שמות: הראשונה, הלבנה, הרומית (שהיא בעצם לא), הנחל בחורשה והארוכה. בתכנית האימון גוין חזר והדגיש לתרגל פרוטוקול התקדמות, 30/5 ריצה הליכה. חברי הקרובים הבינו לקראת מה אני הולך שאלו בעווית של פליאה, מה תרוץ 100 ק"מ בלי לנוח? אנחנו נחים בהליכה עניתי בגיחוך מתנשא משהו. אני את התכנית הגנרית של גוין גיירתי לאמונה שלי שאם אלך בעליות אשמור כוחות שאצטרך בהמשך.

הלבנה, דרך כורכר בהירה ותלולה מובילה לראש הגבעה מימין הילה כתומה חזקה, יקנעם מתארגנת לשנת הלילה, משמאל חשוכה וצוננת בטנו של ענק הגבעות מנשה שעירה ודוקרת מקוצים שלא שרדו את היובש ומחכים ליורה להתחיל עוד סיבוב של חיים כאן בעמק.

חי ושורד ללא פחמימה. חיים זבולון קסטלניץ | צילום: נעמה זבולון

בסימולציה מוקדמת שעשיתי מצאתי:

1. 30 עצירות התרוקנות של 30 שניות רבע שעה בזמן כללי שזה המון אבל התייבשות עשויה לחסל את כל הפרויקט אז עדיף.
2. עצירה לתדלוק ב-10 תחנות בסיבוב. דקה עצירה בכל תחנה 10 דקות לסיבוב, 30 דקות לשלושה, זמן אבוד. ההווי שם מפתה לעצור, להיות, להתחכך בקהל הרגעי, אלו שעצרו לנוח ואלו שבעבודה, הרצון לסיים בזמן סביר מוביל את ההחלטות לפחות בחישוב הזמן שתוכנן על הנייר ומתאים להכנה ולמטרה המשנית שסימנתי של 14 שעות. שקצב הריצה איטי וידוע רצוי את הפסדי הזמן שלא חייבים להפסיד פשוט לא להפסיד.

אני רץ  פליאוליט, חי ושורד ללא פחמימה וסוכר הגוף תורגל רבות בריצות הארוכות לצרוך את השומן שלו כמקור אנרגיה ללא מגבלות במקום הגליקוגן בקיבה שמוגבל לגודל ערמת הפסטה שהפכה אצל ספורטאים רבים לאמונה שלמה שתוביל אותם בבטחה בדרכים, אבל מיד עם הרמת רגל ראשונה בזינוק מתחילים לתדלק מכל הבא ליד אוסף מגוון של תמרים מתוקים, פיתות ושוקולד, דבש, ג'לים סינטטיים וקולה, מגרסה מגוונת של גלוקוז, שזה אחלה ועובד עבורם מעולה ונכון. לי המרוץ הוא גם מעבדה ליכולת הגוף לאתגר הריצה שעות ארוכות  ללא אוכל אבל מחוייב ולא מוותר על שתיה מרובה, מים ואיזוטון בכל תחנה, כדור מלח כל שעה.

"מי צריך את כל זה?"

לסיבוב הראשון יש אופי "דפוק", בן בכור, שובב, קליל וסוחט את הראש, מתרגל לאט למצב החדש לומד ומתקן לפי ידע מצומצם, ניסוי וטעייה וגם רצון עז שיבוא כבר השני, אבל הוא בשלו לא ממהר להיגמר, הקצב והחינוך העצמי באחריותי,  הגוף קליל והראש עסוק בידיעה שזה רק הראשון ומשמעות האתגר עוד לא כאן, עדין, קל, עוד אין כאב אבל יודע שהוא מחכה אי שם בכותנת פסים שתי וערב שתשליך אותנו אל באר הסבל העמוקה והידועה.

עוד מוקדם. השאלה "מי צריך את כל זה?" צפויה בהמשך הדרך ואולי לא. ובינתיים התשובה, "אני ועוד רבים כאן ועכשיו", יוצרים את משחק המשמעות והערך העצמי. נהנה מהרגע, בודק את המלאי השרירי והמנטלי, עסוק בבירור מיקום הרגל הבא בתוך כתם האור המוביל קדימה, אני יודע שהסיבוב השני תמיד מרגיש קצר יותר גם שהרגליים כואבות והשרירים מבקשים מנוחה, יודע ובונה על ההמשך את התקווה.

ב"סובב עמק" שציניקנים כבר קוראים לו "סובל עמק" ובצדק, חציית כביש ג'וערה לכיוון צפון היא אירוע משמעותי, השוטרים והמתנדבים עוצרים עבור הרצים את התנועה בכל שעה מוחאים להם כפיים ומפרגנים אבל בעיקר בעיקר  החציה מסמנת את התחלת הסיום של כל סיבוב מכאן עוד כ-8 ק"מ עד האוהל הגדול והמרק החם שמחכה שם והפך למותג אהוב בין רצי הלילה, זו ירידה "מפנקת" שנמשכת לאיטה, הגוף נטוי לפנים, הרגליים נזרקות לאחור בטכניקת שחרור שלמדתי, 'צ'ירנינג' סגנון ריצה מוזר ומאפשר ריצה מרובה ללא פציעות, ללא דורבנים בכפות הרגלים ואני שלא עובד עם מאמן ריצה צמוד שיעיר לי על סגנון הריצה המכוער "ושככה לא רצים אלא שימוש תמידי בנחיתה על העקבים ובטח שעם נעלי ההוקה המרופדות זה אפשרי". לי טוב ככה, סגנון מוזר לאיש מוזר, נשמע כמו משוואה מוזרה אבל מושלמת.

"סגנון מוזר לאיש מוזר". חיים זבולון קסטלניץ | צילום: נעמה זבולון

אני באוהל, סיבוב ראשון נגמר. החלפת סוללות בפנס, החלפת גרביים, ביצה קשה, 4 כוסות מרק שמונח על פלטה שבת, חם ומלא שומן תרנגולת שהגוף צריך כאנרגיה לי כנמנע מפחמימה זה דלק רב אוקטן, יעל שבסבלנות לא מובנת חיכתה לי באוהל לפני שתחזור הביתה פוגשת אותי קפואה וחרופה, עוזרת כהרגלה בהתארגנות הקצרה, חיבוק קצר לשלום, היא משחררת אותי לדרכי ולמחשבה שבחירת ציוד לאולטרה היא מלאכה מורכבת של ניסוי וטעייה, נעלים, ביגוד, פנס, כובע, גרביים אבל קלה מבחירת בת זוג שהיא מלאכה כמעט בלתי אפשרית אין לה תכנית והמלצות של אחד לא יתאימו לאחר וההחלפה לא פשוטה, היכולת והספיגה נחלשות עם העליות והמורדות לאורכה של הדרך, אולי בכלל זה המרוץ האמיתי?

שאלה שאלה והתשובות ארוכות וסובבות בהרבה מ-33 הקילומטר של הסובב. הלילה, זה נראה שהציוד שנבחר מתאים וגם בת הזוג כמו כפפה משתלבת. כי בסוף זה קרה לפני שנים שכבר כמעט ויתרתי.

סיבוב שני בשעה אחת וחצי, קר, ההתלבטות עם מה לצאת לדרך השאירה את כל המחממים בתיק וטוב לי עם זה, הגוף עסוק בתנועה וטיפוס פעם הרוח בפנים ופעם בגב, הבטיחו גשם, אז הבטיחו, שבר ענן שהיה בצהריים עשה רק טוב, ניקה את האוויר והידק את הפודרה על השבילים הלבנים, טוב לי, אני מתקדם ואוהב את החוויה שבחרתי, בינתיים.

באירועי האקסטרים הארוכים מגישים בתחנות קולה כמשקה אנרגיה, הקפאין והסוכר עושים פלאים בשלבים שהקיבה כבר לא יכולה לקבל אפילו ג'ל בריצות האימון המקדימות. אחת המשימות היא היכרות עם מזון אפשרי לריצה, מה לא ניסיתי בחודשי ההכנה הארוכים, מזונות מוכרים וכאלו שלא בגלל שינוי התזונה, ריצות ארוכות ללא מזון בכלל רק על מים ומלח אבל קולה לא. המשקה הוגש מוגז מדי, אני שידעתי מניסיון קודם בתחרות איש ברזל שמחתי שיש קולה בתחנות ושילבתי בין איזוטון לקולה ומלח, קצת אגוזים מהפאוץ', מעבדה כבר כתבתי כאן קודם.

לעשות סיפור ארוך קצר כי אין לי ממש תשובה נכון לכתיבת הסיכום הזה רק עיניים של חברי הרצים שבוהות בי בפליאה על הסיפור המוזר של לחץ חזק שהתחיל להתפתח לי אי שם באזור הסרעפת והעלה שאלות של מה אני עושה עם זה עכשיו? האם לעצור? האם להיעזר ברופא בתחנה הבאה שידביק אותי למיטת שדה או ינעל אותי בתא חיוור של אמבולנס מצפרר? וגרוע מאלה האם התאמנתי מספיק? האם הייתי צריך לעצור כשהבנתי שהתכנית באתר המרוץ גדולה עלי שהיא מכוונת לרצים צעירים וחזקים ממני?

להגיע לשם בכל מחיר. שער הסיום של סובב עמק 2016 | צילום: דני בורשבסקי

מחשבות על פרישה

אני עובר לצעידה מלווה בכאב ומחשבות על פרישה, אולי זה מסוכן? אכזבה מתחילה לחלחל לי לתודעה שיש מצב שלא אסיים את הפרויקט, משפטי העצמה על גדילה שבאה מכישלון נראים לי פתאום מגוחכים ולא מקדמים את המרחק, אני מקרטע בגוף מכווץ, הראש מרוכז בסבל שהגיע פתאום ללא תכנון ואזהרה מגדיל את עיגול האור לראות אם ואולי מתקרבת אי שם נסיכת הריצה האכזרית.

שחר החבר הטוב במכחול זעיר מעל בטנו של הענק הרובץ מצייר לי אי שם נימה לבנה בהירה ואופטימית, שמים שחורים של לילה ארוך מאפירים בשיבה לכבודי בהילת הבוקר. שוב אני באוהל המרכזי כואב לי, איך להמשיך עכשיו? ההחלטה ברורה לי לחלוטין, גם אם אלך את כל הסיבוב האחרון, את המשימה אסיים עד הסוף. דורון שלמון שחוץ מהיותו הספק היחידי של ציוד הריצה שלי הפך לי גם למנטור הציע לי לחשוב על החלפת נעלים בסיבוב השלישי, "תשמע", הוא אמר, "ההוקה סטינסון יותר רכות, יותר סופגות, הרגליים שלך כבר יהיו עייפות וכבר יש לך אותן בבית" (הוא זוכר כל נעל שנקנתה בחנות שלו), אז החלפתי וגם לבשתי גרבי לחץ שלמדתי שלי הן עוזרות בריצות הארוכות, תהליך ארוך שגזל זמן רב אבל הוכיח את עצמו בהמשך.

יצאתי, סיבוב שלישי, כבר בוקר ממש. המסלול הוצף ברצים רבים של המסלולים הקצרים, אלו זינקו באור ראשון וכמו נחיל נמלים הם נמצאים בכל פינה ומכבידים על המסלול שהיה קודם "חלקת האלוהים הפרטית שלי" לטוב ולרע יחד ולחוד, חושך ואור הוא היה "שלי", מאבקים לא סמויים עם הבשר הטרי על הסינגל הנוח בצדי העלייה זרועת האבנים שבטעות נפוצה כאן נקראת "הדרך הרומית" בין עמק השלום לכביש ג'וערה, למרות הכאב אני מצליח ליהנות מניחוחם הטרי של בגדי הרצים שצבעו את הדרך כמו פרחים שעלו בגבעות אחרי גשם, מיני בשמים של נשים וגברים על הבוקר, עכוזים שריריים, טייצים הדוקים מחטבים ושיחות רעננות מצטרפים לחוויה ומסיחים במשהו את המחשבות והסבל עולם נהדר שמחזיר אותי לצד האנושי, הזכרי שבי, כן גם בשביל זה אנחנו כאן ספורטאי האתמול והמחר, מחפש פנים מוכרות לפי צבעי המספרים של המרחקים השונים, הנה איתן המהיר ורחל עם עיני התכלת הנדירות ואורי שמחייך אלי מרחוק, אני תוהה האם הוא שמכיר אותי שנים הרבה מזהה את המצב שלי? בכלל איך אני נראה עכשיו? המון פנים שמחייכות ומברכות אותי לא על מי שאני אלא לצבע המספר האדום שאומר על גודל המשימה שלקחתי ושאני כאן כבר מאתמול בערב, זה כיף, משפחה אחת של בריות משונות ושמחות.

הכאב בשלו ואני בשלי, מאבק של ממש, צועד ורץ קלות בירידות, מוציא את המיטב מהמצב הדפוק שהפתיע ובא כמו אורח לא רצוי לנשף. תנסה להקיא, בא לי רעיון מאי שם. אצבע ארוכה שנדחפת לגרון מוציאה קצת אויר ונוזל לא ברור, חוזר לשביל הלבן וכאילו שלא רצתי כבר שעות ולילה הגוף חוזר לקצב המוכר והטוב, אני חדש, ניצחתי, מאושר, חוזרים לעבוד ראש ורגלים, נשארו 20 ק"מ והידיעה שזה ביד שלי, שהאימונים אכן היו טובים והמשימה לא דמיונית ותושלם בהקדם. השחר הטוב התחמם והפך לתנור אי שם בירידה הארוכה לסיום, אסור להזניח את משמעת המים, האיזוטון והמלח עד הסוף, הגוף עסוק בכאבי השרירים אבל הראש מכוון כמו פנס בלילה את כיוון המחשבות.

גבעת חרובים, פעם אחרונה, אני בשדרה המוצלת של נחל שופט מתפנק על הקרירות הנעימה ועל הידיעה שהסיום קרוב, המשימה עוד רגע תיגמר. כאן הרגלים נהיות קלילות, מרחפות זה לא כוח שהגיע פתאום אלא ההצלחה, העמידה באתגר, הצמיחה והשינוי וגם הפנטזיה על פגישה אפשרית בסיום הקרוב.

אפשר לחיות גם אחרת. חיים זבולון קסטלניץ בסיום סובב עמק 2016 | צילום: נעמה זבולון

הנה התעלה הגדולה, האוהל וההפתעה שלא ידעתי. יעל, נעמה ואורן אחי הצעיר שהגיע מפריז מחכים לי בסיום, בחיי שלא ידעתי, כאן מול המחשב אני כותב ומתרגש, הדופק עולה, על משפך הסיום גם הזלתי דמעות של שמחה והערכה על מה שעשיתי ועל האהבה שהעניקו לי.

אני מושיט להם ידיים ומצרף אותם לשורה לתמונת הסיום. שער הסיום לא נכבש לבד, לאורך כל דרך, הוא זקוף וניצב, מחכה למעיזים לדמיין ולחלום שיעברו בו יחד או לחוד.

חבר שאל " תגיד אז מה זה בכלל האולטרה הזה?". "תקשיב" עניתי לו, "אפשר לחיות חיים שלמים, חיים נוחים כמו פרה בקצה עיגול האור שלה אי שם בדרך לגלעד שמאז ימי בריאת העולם היא רובצת ואפשר גם אחרת. "אדם בנעליו" על מסלול ארוך שיבחר, בראשיתו החלטה, בהמשכו אימונים ארוכים וסופו התמודדות לאורך זמן ואוסף הפתעות, חיים של משמעות".

"וואלה ואתה?" אמר ושאל. "אני? 100 ודי, תם ונשלם להפעם." אמרתי.