מאת:דפנה שב
מרוץ המרתון של בוסטון נחשב לרגע משמעותי בחייו של כל רץ מרתונים בעולם. ברגע שמחליטים להשתתף במרוץ הזה אי אפשר יהיה להפסיק. למעשה המסע רק החל. דפנה שב לקחה על עצמה את ההחלטה ויצאה למסע עד בוסטון, בין האימונים המפרכים היא עוצרת לקרוא את ספרה של קתרין סוויצר, האישה הראשונה שרצה בבוסטון
דפנה מתאמנת לקראת מרתון בוסטון 2008
מרוץ המרתון של בוסטון נחשב לרגע משמעותי בחייו של כל רץ מרתונים בעולם. ברגע שמחליטים להשתתף במרוץ הזה אי אפשר יהיה להפסיק. למעשה המסע רק החל. דפנה שב לקחה על עצמה את ההחלטה ויצאה למסע עד בוסטון, בין האימונים המפרכים היא עוצרת לקרא את ספרה של קתרין סוויצר, האישה הראשונה שרצה בבוסטון
כבר יותר משנה שאני מחכה למרתון בוסטון. מכירים את זה שנכנס לכם רעיון לראש ופשוט אי אפשר להרפות ממנו? כמו בכל דרך ארוכה ישנן מספר תחנות. אצלנו בעולם הריצה נתנו להן שמות מוגדרים וידועים. התחנה הראשונה שלי חלפה מזמן. ממש אחרי מרתון טבריה שנה שעברה בה החלטתי שאני נוסעת לבוסטון. תחנת ההתאוששות אחרי המרתון. זו היתה תקופה לא מוגדרת מבחינתי וגם לא מוגבלת בזמן (הגוף ירגיש לבד מתי הגיע הזמן).
ואז הגיע הקיץ, הימים החמים והלחים של תל אביב והקילומטראז' הנמוך על חוף הים. תחנת פגרת הקיץ.
אמרתי לעצמי, שאני חייבת להגיע רעבה לתחילת העונה, ובוודאי לאימונים לבוסטון שיחלו רק בינואר באופן רשמי. הקיץ בינתיים חלף ונפתחה העונה. כולם החלו להתאמן לטבריה ואני התמקדתי בשיפור הריצה למרחק של 10 ק"מ. זה משהו אחר. כבר אז היה לי את הרעב הזה שחיכיתי לו, לריצות הארוכות, להתנהלות היומיומית בקילומטראז' גבוה. תודו שזה כיף. שיפור התוצאה שלי ב-10 ק"מ לא התממש כמצופה, שם, כנראה, הגעתי אל תחנת המשבר הראשונה שלי. זה מתסכל לעבוד כל כך קשה ולבסוף לא לקצור את הפירות. מחשבותיי החלו לנדוד למקומות שליליים, ושאלתי את עצמי, האם אצא מזה? יהיה בסדר? ומאיפה, באמת, מאיפה יהיה לי עוד כוח?
שפעת קלה שהשביתה אותי לכמה ימים (טוב, ריצות קלות בלבד) אותתה לי, שעכשיו צריך להתאמן למרתון כמו שצריך. הכל עניין של החלטה. מה שהיה היה, ומה שיהיה עדיין בשליטתי. מצוידת בספרה המופלא של קתרין סוויצר (זוכרים? האשה הראשונה שרצה בבוסטון עם מספר רשמי), ויצאתי לדרך. סוויצר כתבה די הרבה, והסיפור ליווה אותי עד בוסטון. האמת, הופתעתי לגלות עד כמה יש בה כאישה בכדי לעודד אותי. יותר מזה, מה שקראתי בספר הוא תמצית ההסטוריה של הנשים הרצות בעשורים האחרונים. מלבד הסיפור האישי שלה (מ- 4:30 ל- 2:51), היא מתארת את התפתחות ענף המרתון דרך ציון שיאי העולם, דרך האולימפיאדות השונות, והדובדבן שבקצפת – ארגון המרוצים. אם הספר הזה יגיע לבעליו של מארגן מרוץ פה בארץ, והוא יפנים ויבצע, זה יהיה מירוץ החלומות של כולנו. היא מספרת בספר כיצד הביאה לקיומם של מרתונים מסביב לעולם עד שהשיגה את היעד עצמו- קיום מקצה המרתון לנשים באולימפיאדת 1984.
היום זה נראה לנו מובן מאליו, אבל כשנכנסים אל פרטי הפרטים, הפרוצדורות והחוקים שהיו נהוגים פעם, בהתנהלות איגוד האתלטיקה העולמי, מבינים שלא הכל פשוט. גם המודעות ברוב מדינות העולם כלפי נשים רצות הייתה מועטה, היה צורך לערוך שינוי תרבותי על מנת שיבחינו בהזדמנות שיש להעניק לנשים. כך מספרת סוויצר על מסע ברחבי אירופה, שם נרשמה בעצמה למרוצי כביש. מרתק. אם זה לא הספיק לי להעלאת המוטיבציה, אימייל מקתרין בכבודה ובעצמה, עשה את העבודה. קתרין הולכת להיות במרתון בוסטון השנה לסקר את כל האירוע ואת המבחנים האולימפיים. אני הוזמנתי על ידה לארוחת הבוקר של האלופים לפני המירוץ (הבטחתי הפתעות,לא?). כמובן, שבהתכתבות שלנו דרשתי כמה טיפים לאימונים, והעצה שלה לעשות המון עליות תאמה את התוכנית של זהבה שמואלי היקרה.
כמובן עם העלייה בקילומטראז', החלו להשתחרר אצלי הרבה יותר אנדורפינים והתחושות שלי השתפרו. כך גם האימונים. ואין מה לעשות, מכורים נשארים מכורים. אבל זה לא רק האנדורפינים, זו גם העובדה שעשיתי כבר חצי דרך, אז אי אפשר לוותר עכשיו. עוד חודש וקצת אני אהיה כבר בבוסטון. מוכנה לאחד המירוצים היפים ביותר המתקיימים בעולם, ויחד עם עוד שלושים אלף רצים. גם הם כמוני בוודאי, חיכו הרבה זמן, השיגו את זמן הכניסה בעמל רב, התאמנו בנחישות, עלו כל עלייה כדי שיהיה להם כוח "לשבור לעלייה את הלב" כמו שאומרים בבוסטון. אז שאני חושבת עליהם אני יודעת, שאני את שלי עשיתי, ועכשיו מה שנשאר זה רק לרוץ.
צילום: מיכל פלג
