מירי בויום היא רצה למרחקים ארוכים ואמנית או בעצם אמנית הרצה למרחקים ארוכים. גם לה היה קשה להחליט איך הריצה והאומנות משתלבים עד שהיא הבינה כי שניהם חלק בלתי נפרד מעצמה
מאת:מירי בויום, צילומי ציורים: אריאל ונציאן
אז מה לריצה ולאמנות?
בשנת 2008 מוזיאון הטייט המכובד בלונדון הציג תערוכה יוצאת דופן בסצנת עולם האמנות. נכון, המילה "אמנות" ואם לדייק- "אמנות עכשווית", מקבילה למטריה גדולה ורחבה המכילה בתוכה כמעט הכול. כל אחד מאתנו מצא עצמו לפחות פעם בחייו, מסתובב במוזאון (אם ביוזמתו ואם תחת לחציה של זוגתו בעת טיול בחו"ל, "מה? נהיה בפריז ולא נעמוד בתור בלובר?") מתבונן בקשקוש הזה שתלוי על הקיר ותוהה "זו אמנות?" ובכן…כן. הנטייה בימינו להגדיר "אמנות" כל יצירה שנעשתה ע"י אדם שלמד אמנות במוסד מוכר, גם אם זו אסלה המוצבת ברוב כבוד והדר במרכז המוזאון (יצירתו המפורסמת של מרסל דושאן), וכמובן- האם היצירה טובה או לא? זו כבר שאלה הנתונה לשיקולו של המתבונן.
האמן קריד
ובחזרה לטייט- האמן מרטין קריד, זוכה פרס טרנר היוקרתי, הציג את "עבודה מס' 850" (??) אפילו הכותרת מזכירה את הקשקוש ההוא… בעבודה זו, רוקן האמן את הטייט מכל פסליו ויצירות האמנות המוצגות בו, והציב במקומם אצנים חובבים שירוצו הלוך וחזור לאורך 86 מטרים, במהירות של 12-15 שניות, עם הפוגה של 30 שניות (כמו במוסיקה) בין רץ לרץ, כדי לאפשר מסגרת התבוננות בכל רץ בנפרד. זה- במהלך יום העבודה של המוזאון משעה 10:00 עד 17:50 במשך 4 חודשים. "תמיד אהבתי להתבונן באנשים רצים, אני חושב שזה משהו מאוד יפה להסתכל עליו" כך אמר האמן. (עכשיו, תחשבו על כל אלה כשמסתכלים עליכם רצים באותם 195 מטרים אחרונים והידועים לשמצה בסוף המרתון, יפה?…תחשבו שוב.) "אם נכניס אנשים לרוץ במוזאון, זה יגרום למבקרים לשים לב ליופי בצורתו של הגוף.
גלריה היא כמו תאטרון להתבוננות בדברים". וכמו שאנו מתבוננים בפסל שיש בוהק המגלם את גוף האדם בשלמותו, מדוע שלא נתבונן בגוף האדם עצמו? לכן, במקום פסלים, נראה אנשים רצים, ובמקום להתבונן בקשקוש התלוי על הקיר, נתבונן בבלונדינית חטובה, שטוחת בטן ונטולת צלוליטיס, שרצה בטייץ ובגופיה צמודה לאורך הטייט. (וכך בין רגע הפכת לחובב אמנות מושבע…).
השראה בריצה
אני התוודעתי אל "עבודה מס' 850" מעצם היותי אמנית. למעשה, באותם ימים, עשיתי את צעדי הריצה הראשונים שלי. כששואלים אותי איך כל זה התחיל, אני תמיד אומרת שהרגליים ביקשו לרוץ, ואם מישהו היה אומר לי כשהייתי בגיל 20, שיום אחד ארוץ מרתון- הייתי חושבת שזו בדיחה טובה, מצוינת אפילו. אבל גיליתי שהרעיונות הכי טובים שלי לעשיית אמנות באים תוך כדי ריצה או מיד אחריה, אני יוצאת לרוץ וחוזרת עם ציור, אז התחלתי לרוץ כדי לעשות אמנות. בד"כ אני חושבת שזו עסקה מצוינת, אפילו שילוב מנצח, אבל לפעמים…איך לומר, מבלי להפוך להשפעה רעה, אני חושבת שדי נדפקתי עם הסידור הזה, במיוחד באימונים קשים, כשאני חושבת על כל האמנים הגדולים- הרבה יותר קל לשתות אלכוהול, לקחת סמים, להתאשפז או להתאבד.
המפנה
המפנה הגדול החל כשעבדתי על תערוכת המאסטר שלי באוניברסיטה. בהווייתי אני אמנית, וככזאת- אני נוטה לאינטואיטיביות ונכנעת לאימפולסיביות, ובמילים אחרות, אני לא יעילה ועושה רק מה שבא לי. במקום לעבוד בסטודיו על התערוכה, יצאתי לרוץ, לשחות, לעשות יוגה, ספינינג, מתיחות וג'קוזי. הכול, חוץ מלעבוד בסטודיו. נכון, לעבוד שנתיים על תערוכה זה המון זמן, אבל אם ניקח בחשבון שבמהלך הזמן הזה אני צריכה להבשיל, להתפתח, להתנסות, לגלות ולצייר את זה- לעזאזל (!), אז השנתיים חולפות מהר, במיוחד אם את מתאמנת לשלושה מרתונים תוך כדי. בעודי רצה ושוברת את הראש מה יהיה נושא התערוכה שלי, גיליתי שהתשובה הייתה מונחת כל הזמן לרגליי (תרתי)- התערוכה שלי תעסוק בריצה. וזו הייתה התגלית הגאונית הכי יעילה שלי. מדוע יעילה? מכיוון שאני רצה ממילא, למעשה אני עובדת בזה בחצי משרה, אף אחד לא משלם לי על הזמן שהושקע, אז לפחות אני אפיק ממנו משהו- תערוכת גמר, למשל.
"מה לריצה ולאמנות?" שאל אותי מרכז תכנית התואר השני. לי זה היה כל כך ברור, אבל הוא, במשך שנתיים, לא הבין על מה אני מדברת. ואני, בניסיונותיי הכושלים ובדבקותי להוכיח את הקשר בין השניים, הפכתי את זה למטרה של חיי, לחלק מזהותי כאישה, כספורטאית וכאמנית.
עבודה מס' 850 והמרתון
את יום העבודה שלי פתחתי בריצה, מיישמת באדיקות את תכנית האימונים שקיבלתי מהמאמן שלי, בסוף כל ריצה נהגתי לאסוף אובייקטים שמצאתי בשדות או ביער: קוצים, ענפים, אבנים כל דבר שמצאתי בו עניין. את אלה הבאתי אל הסטודיו, והחלטתי באופן שרירותי למדי, לתת "זמן רישום" זהה לזמן שהשקעתי בריצה. אם רצתי שעתיים- השקעתי שעתיים ברישום האובייקטים שאספתי, יכולתי להתבונן בקוץ ולרשום אותו אחד לאחד בדקדקנות היפר ריאליסטית במשך שעתיים. ככל שהאימונים התארכו- כך התארך זמן הרישום.
מתוך הקונספט הזה יצרתי את העבודה "42.195" ובכן…לכם המספר הזה אומר הרבה, לאנשי האמנות, לעומת זאת, המספר הזה יכול להיות מידות האורך והרוחב של הציור, הקוד הסודי שלי לחשבון הבנק בשוויץ או סתם מספר סתום וחסר משמעות על משקל "עבודה מס' 850".
את העבודה 42.195 יצרתי במהלך אימונים למרתון, עבודת רישום בעפרונות גדולת מימדים באורך 5 מטר. בכל יום שנתתי שעות ריצה בשטח- נתתי שעות רישום על הנייר, חמישה ולעיתים גם שישה ימים בשבוע, ואז גיליתי דבר מופלא, הרישום תובע ממני את אותן איכויות שהאימונים למרתון דורשים ממני: השקעה יומיומית, אינטנסיבית, אורך רוח, חזון ואמונה בעצמי וביכולות שלי. שמתי לב שכמו בריצה כך ברישום- מיום ליום אני הופכת להיות מיומנת יותר, היכולות שלי משתפרות, אני מסוגלת לתת יותר שעות עבודה והביצועים שלי מדויקים וטובים יותר.
סיום המרתון
סיימתי את תכנית האימונים למרתון, רצתי 42.195 ק"מ עד לקו הסיום, אבל יצירת ה-42.195 שלי הייתה רחוקה מסיום כלשהו, אז החלטתי להתאמן למרתון נוסף, לרוץ עוד 42.195 ק"מ שאולי יסייעו בידי לסיים את יצירת האמנות שלי, ואם הכישרון והווירטואוזיות לא יספיקו- אז הסבל, הכאבים וסף השפיות (או גבול השיגעון- תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה) לבטח יעשו את העבודה, הרי על זה בדיוק
בנה ואן גוך את כל הקריירה המקצועית שלו.
(אגב, הוא בחר בשתי אופציות מתוך הארבע- התאשפז והתאבד, יותר קל מלרוץ מרתון, כבר אמרנו?)
ציורי ריצת ליל ירח
סדרה נוספת של ציורים נוספה לתערוכה שלי, ציורי "ריצת ליל ירח". פעם בחודש, בליל ירח מלא, 400 משוגעים ואני ביניהם, נאספים אצל שלמון בחנות כדי לרוץ בשדות. חושך, שלא לומר עלטה מוחלטת, ואנחנו כמו עדר רצים אחרי שלמון, (וכל זה בשביל מה? בשביל הבופה והבירות בסוף). הרגליים תועות, מגששות, מהססות על הרגבים בשדות, מדלגות מעל בורות ומהמורות, האינסטינקטים החייתיים מתעוררים ואיתם חושי הציד הקדומים אשר מאותתים למוח לקחת פסק זמן ולאפשר לגוף לעשות את העבודה, ובדיוק ברגע שהחלטתי לשחרר שליטה ולסמוך על הגוף- התרסקתי על שביל החצץ.
מאוחר יותר בסטודיו, ניסיתי לתת תרגום ויזואלי לתחושות שחוויתי בריצת הלילה. שאלתי את עצמי איך אוכל להעביר את החוויה לרוץ, מבלי לראות היכן אני מניחה את רגליי, לציור?
ואז החלטתי לעשות ניסוי- מה אם אצייר בשחור על שחור, כשאני לא ממש רואה מה אני מציירת, כשהידיים, כמו הרגליים, לא ממש ידעו היכן להניח את המכחול? כך פיתחתי טכניקה ייחודית של ציור בשחור על שחור שרק מזווית מסוימת ובתאורה מותאמת ניתן יהיה לראות את הציור. הדימויים שיצרתי היו המראות שנחקקו בזיכרוני במהלך הריצות, מראות של היערות והשדות בהם רצתי, ורק לאחר שציירתי- יכולתי להבין עד כמה ידעתי להפנים את הנופים האלה, חמש או שש ריצות בשבוע, במשך חודשים רבים, הטמיעו את הנופים האלה עמוק בתוכי מבלי שהייתי מודעת לכך.
אני המשכתי לרוץ, וכך גם הרעיונות בראשי, יצרתי סדרה של 7 עבודות נוספת בשם "12 על קצב 5" זהו בעצם עוד אימון מתכנית האימונים שלי: 12 ק"מ על קצב 5 דק' לק"מ. המבקרים בתערוכה שאלו אותי איפה יתר 5 העבודות (מה??), צריכות להיות 12 עבודות, לא? הם הסבירו את עצמם, כתוב פה 12…
בעבודה זו הייתי עסוקה בדימוי של הצל שלי בעודי רצה. בעבודות אני בונה את הדמות, ומיד מפרקת אותה. שוב בונה, ושוב מפרקת. הדימוי שבור, מפורק ומטושטש, יושב על הגבול בין קיים ללא קיים, בין מוגדר למופשט, בין נראה לבלתי נראה.
לעיתים ניתן להבחין בדמות או בחלק מדמות, ולעיתים הדימוי נראה ככתם בלתי מוגדר. בעבודה זו, ניסיתי להעביר את אותו דימוי חמקמק, הצל שלי, שנגלה לעיניי בעת הריצה, ומיד נעלם ונבלע לתוך צילם של אובייקטים אחרים. דימוי שמתגבש, מתפרק, מתקיים ומתאייד, מופיע ונעלם. מיותר לציין שכך בערך גם הרגשתי במהלך כל תקופת האימונים, למעשה, בשלב מסוים קיוויתי פשוט להתאייד. (אבל האופציה הזו לא הייתה כלולה בתוך הארבע שהוזכרו לעיל).
התערוכה
בבוקר פתיחת התערוכה, לא רצתי. תליתי את נעלי הריצה שלי ואז רצתי (בסנדלי DKNY אופנתיים) לתלות את יצירות האמנות. קהל רב ומכובד הגיע להתרשם, סולתה ושמנה של סצנת האמנות התל אביבית טיפס אל מגדל השן שבכרמל כדי לראות ולדבר על אמנות. כשאני הצגתי את התערוכה שלי, דיברתי על הריצה, על המאמץ, על הק"מ, על הדקות ועל השניות. הם מצדם התייחסו ודיברו על הקומפוזיציה, על הקו, על הכתם ועל הצורה. המונחים היו אולי אחרים, אבל השפה הייתה אחת, לא היה לי ספק שכל הנוכחים בגלריה הבינו על מה אני מדברת, אפילו מרכז התואר השני ירד סוף סוף לסוף דעתי, ואחרי שנתיים של דם יזע, דמעות ושלושה מרתונים- הצלחתי להבין ולהוכיח, בעיקר לעצמי, מה לריצה ולאמנות…
מירי בויום – נשואה ואם לשלושה בנים. אמנית יוצרת, תואר שני באמנות יצירה, בוגרת ארבע שנות ריצה מלאות.
יצירותיה עוסקות בשאלות סביב הריצה וההתמודדויות הפיזיות והמנטליות הכרוכות
בה. מרצה ומנחה סדנאות אמנות, מפתחת תכנית להרחבה ופיתוח החשיבה היצירתית.
מרתוניסטית ורצה במועדון RUNWAY.
