כמה פעמים דמיינתם את עצמכם רצים את המרתון ההוא בקלילות, שום שריר לא כואב, שום קיר לא פגש אתכם בדרך, שום קנייתי לא עקף אתכם…
מאת:מירי בויום
… ואתם חוצים את קו הסיום עם חיוך ענק, אלפים מריעים לכם, הכרוז מכריז את שמכם, התוצאה המושלמת מופיעה על הגרמין שלכם, הצלחתם לרדת אפילו מהיעד השאפתני ביותר שהעזתם להציב, כן- בדיוק כמו שכתוב בספר ההוא, זה שמסביר בדיוק ובסבלנות, שלב אחר שלב, איך לעשות ויזואליזציה, איך לדמיין את מה שאתם רוצים, ומבטיח שאכן זה מה שיהיה, ומגדיל לעשות ונותן דוגמאות וציטוטים של ספורטאים מצטיינים, מפורסמים ומצליחנים למיניהם שזה בדיוק סוד ההצלחה שלהם – הם מתכנסים בעצמם, עושים הדמיה לסיטואציה הרצויה, מזמנים אותה, והיא אכן מתרחשת…
וכמה פעמים זה באמת קרה, בדיוק כפי שדמיינתם את זה?
ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר- בכתבה הקודמת, "הנזירה שמכרה את המאזדה" סיפרתי לכם על הכוונה שלי לצאת ל"מחנה אימונים" באיטליה, למשך כחודש, רק אני, אנוכי ועצמי- לרוץ יחפה בחוף הים, להתבודד ולצייר בטבע, להגות, להתפתח, להתעצם…כך לפחות דמיינתי את זה.
אבל במציאות- הדברים נראים קצת אחרת, כנראה שאלוהי המציאות לא קרא את הספר, אולי כי הוא נמצא גבוה על מדף ה"ניו אייג'", בכל אופן – במקום לחזור עם תשובות, חזרתי עם שאלות, וזה לא הופיע בתסריט הוויזואליזציה שעשיתי ממש לפי ההוראות בספר…
פנטזיה מול מציאות (החלום ושברו?)
נחתי ברומא ומשם לקחתי טיסת המשך לסרדיניה, אי קסום בניחוח ים תיכוני, נוף בראשיתי פראי, מזכיר לעיתים את הגליל שלנו ולעיתים לא דומה כלל. הגעתי עם ציורים, ספר סקיצות, צבעי אקוורל, מכחולים ועפרונות רישום, זוג נעלי ריצה, כמה בגדים ושלוש פנטזיות.
הפנטזיה: להיות עם עצמי, להתחבר לעצמי, לגלות את עצמי
השתכנתי בעיירה הציורית פורטו רפאל, בבית הקיץ של חברתי הממוקם בראש הגבעה והים נשקף לתוכו מכל עבר. כבר בימים הראשונים התארגנה קבוצת אנשים וילדים מכל הגילאים, על החוף, שרצו ללמוד ציור. רק שתבינו, תושבי פורטו-רפאל, הם לא תושבי קבע, הם באים לבלות את החופשה בבתי הקיץ שלהם, או על היאכטות הנוצצות שלהם, הם באים מרומא, מילאנו, לונדון או ניו-יורק, מכל העולם, לשכב על חוף הים במשך חודשיים ולא לעשות דבר, לאכול אוכל איטלקי טוב ולשתות יין משובח.
"לאכול אוכל איטלקי טוב ולשתות יין משובח"
פעמיים בשבוע אנו נפגשים על החוף ואני מלמדת אותם לצייר, בין לבין אני מוזמנת למפגשים חברתיים, מכירה אנשים חדשים, יוצרת קשרים, וכשאני סוף-סוף לבד- אני מתגעגעת, כל כך מתגעגעת שבמקום להתחבר לעצמי, אני מתחברת לסקייפ, וכך אני, שנמצאת באחד המקומות היפים בעולם, מוצאת שהבילוי הכי טוב שלי הוא במועדון היאכטות (רק שם יש WIFI), על חוף הים ומול המחשב- מתייפחת מגעגועים לבני משפחתי, ורוצה רק דבר אחד- להיות איתם בבית.
הפנטזיה: לרוץ כל בוקר יחפה על חוף הים
מהרגע שהגעתי לאי, יכולתי כבר להבין שאת הפנטזיה הזו לא יהיה ניתן לממש במלואה, וזה- כשהייתי אופטימית. החופים בסרדיניה יפים מאין כמותם, אך הם רחוקים מלהיות חופים שופעים ק"מ וזהובי חול, אלא יותר מפרצונים סלעיים שקשה ללכת בהם, שלא לומר לרוץ, ועוד יחפה. עם זריחה ראשונה, נכנסתי לנעלי הריצה שלי ויצאתי לריצת כביש…אה, גם זו בעיה. הכבישים בסרדיניה צרים, בקושי רב נדחסות שתי מכוניות בשני נתיבים, ומדרכות אין, כך שמצאתי את עצמי נאבקת על פיסת טריטוריה עם לנד-רובר ומרצדס סמארט, כשידי על התחתונה…וזה עוד לא הכל- פורטו רפאל שוכנת על גבעה תלולה, כך שאפשר לרוץ רק בירידות מטורפות או בעליות בלתי אפשריות. אז אפשר לומר שרצתי ב"כאילו", התמדתי כמעט כל בוקר, אבל נראיתי רצה – יותר מאשר רצתי באמת, וכשנתקלתי בכאלה שנראים רצים, ששיחקו אותה כל כך טוב שאפילו הצליחו להזיע- אז השבתי לברכת הבוקר שלהם ב bongiorno מנומס, וחשבתי לעצמי, על מי הם חושבים שהם עובדים? הם רק עושים את עצמם.
הפנטזיה: לשבת לבד בטבע ולצייר
ובכן, את הפנטזיה הזו לפחות הצלחתי לממש בחלקה. היו ימים שסירבתי בנימוס להזמנות שקיבלתי, כמו שייט ביאכטה או מסיבת ריקודים מטורפת על חוף הים, ובחרתי להתבודד ולצייר. ישבתי מול ההרים האימתניים האלה, התבוננתי בקימורי הסלעים וניסיתי לרשום אותם, או שישבתי על חוף הים, וציירתי את הסירות. הצגתי גם בארבע תערוכות שונות, ואפילו עשו עלי כתבה במגזין אינטרנטי מקומי, זה נשמע טוב אמנם, אבל רק אם אתם לא אלה שצריכים להקים ולפרק ארבע תערוכות בשבועיים…
לסיכום- פנטזיות לחוד ומציאות לחוד
וכמו בחיים, כך גם באמנות- להשאיר את הסקיצות בצד, להגיע עם רעיון כללי ועם יכולת מותאמת, אך להיות מוכנה לכך שיצירת האמנות תבקש להיות משהו אחר, להיות קשובה לה, לזרום איתה, לאפשר לה להיות גם אם זה לא מה שתכננתי… וכמו באמנות, כך גם בריצה- להגיע עם תכנית לאחר שהתאמנתי עליה, אך להיות מוכנה לכך שהגוף יבקש אחרת, לזרום איתו, לאתגר אך להיות קשובה לו. להנות מהרגע בו אני נוכחת ולא לנסות להפוך אותו לרגע שדמיינתי שיהיה…ובמילים אחרות, לוותר על התשובות ולהיות פתוחה לשאלות.
"לוותר על התשובות ולהיות פתוחה לשאלות"
וגם אם לא צפיתי שאחזור בשאלה, אלא עם תשובה, אני מבינה שהשאלה חשובה מהתשובה- אמנם רובנו למדנו שההיפך הוא הנכון, ובעל הסמכות הוא זה שמחזיק בתשובה, אבל אם נאמץ את גישתו החקרנית של לאונרדו דה וינצ'י הדגול, כדאי שנשאל קודם את השאלה, וליתר דיוק- את השאלה הנכונה. וכמו שיש פילוסופיים השואלים "מהי משמעות החיים?" ישנם פילוסופיים שישאלו "איך נוכל להעניק משמעות לחיים?" וכשילדיי הצעירים חזרו מבית הספר, במקום לשאול אותם כהרגלי "מה למדתם היום בבית ספר?" שאלתי אותם "מה שאלתם היום בבית הספר…?"
מירי בויום – נשואה ואם לשלושה בנים. אמנית יוצרת, תואר שני באמנות יצירה, בוגרת ארבע שנות ריצה מלאות. יצירותיה עוסקות בשאלות סביב הריצה וההתמודדויות הפיזיות והמנטליות הכרוכות בה. מרצה ומנחה סדנאות אמנות, מפתחת תכנית להרחבה ופיתוח החשיבה היצירתית. מרתוניסטית ורצה במועדון RUNWAY.
