במקרה של קלואי מקארדל שרבים אומרים עליה שהיא השחיינית למרחקים ארוכים (Marathon swimming) מספר אחת בעולם, צריך להתחיל עם הרזומה המרשים ואז להבין למה. השחיינית האוסטרלית בת ה-36 חצתה את תעלת למאנש 44 פעמים, וזה כולל 8 צליחות בעונה אחת ו-3 בשבוע אחד. היא חצתה את התעלה הלוך ושוב שלוש פעמים והיא אחת מארבעה שחיינים ששחו את התעלה הלוך-חזור-הלוך מבלי לצאת מהמים. חוץ מזה, היא גם שיאנית העולם בשחייה הארוכה ביותר ללא עזרה חיצונית למרחק של 124.4 קילומטרים.
עוד כתבות בנושא
כל מה שרציתם לדעת על צליחת תעלת למאנש
אבישג טורק שחתה 41 קילומטרים ברציפות בכנרת
איך נכנסים לים בחורף? המדריך לשחייני מים פתוחים
ועכשיו אתם יכולים להגיד שהיא משוגעת כי בראיון ל-THE GUARDIAN היא מודה בזה בעצמה: "אני הבעלים של השיגעון ואני מחזיקה בתואר הזה בגאווה". את השיא האחרון שלה היא רשמה ב-13 באוקטובר כשחצתה את תעלת למאנש בפעם ה-44 והפעם זה לקח לה 10 שעות ודקה. היא יצאה מהמים, נעמדה על הסלע בחוף הצרפתי והניפה את זרועותיה. בפעם ה-44 היא השלימה את אחד האתגרים הקשוחים ביותר בספורט הזה. אפילו קווין מרפי שזכה לכינוי "מלך התעלה" צלח אותה "רק" 34 פעמים.
וחוץ מזה למקארדל יש שיאים מטורפים נוספים. ב-2014 היא שחתה את המרחק הארוך ביותר ללא עזרים חיצוניים כשעברה לא פחות מ-124.4 קילומטרים באיי הבהאמס וזה לקח לה 41 שעות ו-21 דקות.
אבל היו לה גם רגעים פחות טובים כמו למשל ב-2013 כשהיא ניסתה להפוך לאדם הראשון ששוחה מקובה לארצות הברית (166 קילומטרים) ללא כלוב שמגן מפני כרישים. אחרי 10 שעות של שחייה כשלפניה היו אמורות להיות עוד 40 או 50 שעות היא הסתבכה עם נחיל של מדוזות קטלניות ונצרבה עשרות פעמים, מה שגרם לה לשיתוק זמני בזרוע ימין ואיבוד היכולת לשחות באותם הרגעים. לצוות המלווה שלה לקח זמן להבין את הקריאות שלה לצאת מהמים כי זה לא משהו שאופייני למקארדל, וכשהיא עלתה על הסירה זה נראה רע. "אני ייבבתי כמו חיה גוססת תוך כדי שהם מורידים ממני את המדוזות. אחד מהם אפילו שלף מדוזה מהפה שלי, הכאב היה נורא ורציתי למות".
כבר בפעם הראשונה שהיא ניסתה לחצות את תעלת למאנש היא נרשמה לחצייה כפולה (מאנגליה לצרפת ובחזרה). הקפטן של הסירה המלווה איבד אותה לזמן מה בשעות החשכה תוך כדי לילה סוער ואחרי שהיא כבר עברה שני שלישים מהדרך חזרה מצרפת לאנגליה. "נבהלתי וצעקתי להם שלא ישאירו אותי מאחור, הייתי מפוחדת", מספרת מקארדל שהתמודדה באותו לילה סוער עם גלים של שני מטרים.
בפעם הראשונה שהיא ניסתה לבצע חצייה משולשת (מאנגליה לצרפת, בחזרה לאנגליה ושוב לצרפת) ב-2011 מזג האוויר התהפך. היא התחילה להשתולל, בקושי הצליחה להזיז את אחת משתי הידיים, אבל התנגדה לכל הניסיונות של הצוות המלווה לשכנע אותה לצאת מהמים. "המוח שלי בכלל לא תיפקד", היא מספרת. כשהיא הוצאה לבסוף מהסירה היא לא יכלה לצעוד וסבלה מהיפותרמיה שסיכנה את חייה. בבית החולים נאמר לה שאם היתה נשארת עוד 30 דקות במים, היתה מתה.
מקארדל גדלה כשחיינית להורים שלא דחפו אותה יותר מדי לעשות את זה. זה אומר שהם סירבו להסיע אותה ב-5:00 בבוקר לאימונים, כך שהיא היתה צריכה להתעורר בכל יום ב-3:15 לפנות בוקר ולרכוב על אופניים לבריכה. כשהיא לא היתה מספיק מהירה כדי להתקבל לנבחרת הלאומית של אוסטרליה בשחייה במים פתוחים, ההורים שלה ניסו לשכנע אותה לפרוש ולהתרכז בשנתיים האחרונות של הלימודים בתיכון. אחרי הלימודים היא למדה אמנות באוניברסיטה.
ועדיין משהו דגדג לה, היא הרגישה שהיא רוצה להיות הכי טובה בעולם במשהו. היא ניסתה להפוך לטריאתלטית אבל לא הצליחה להגיע לרמות הגבוהות. היא אפילו רצה במרתון מלבורן והתחילה לחשוב על להתמקד בריצה למרחקים ארוכים, אלא שב-2007 היא השתתפה במרתון מים פתוחים, משחה של 11.3 קילומטרים. "זה היה חופשי ופראי והרגשתי חיבור מדהים למים", היא נזכרת. היא סיימה במקום השני הכללי ובמקום הראשון בין הנשים. "באותו רגע הבנתי שאני יכולה להפוך לשחיינית המרתון הטובה בעולם.
והקריירה הזאת לא הפכה את מקארדל לעשירה. רוב ההכנסות שלה הן מאימון של שחיינים שרוצים לחצות את התעלה ומהרצאות מוטיבציה. את האתגרים המטורפים שלה היא מנצלת לגיוס תרומות לאחרים ובעיקר כדי להילחם בשדים שבראש שלה: "אני מציבה לעצמי מטרות מפחידות עד כדי כך שזה משתק אותי כשאני מנסה לקום מהמיטה בבוקר".
עם כזה מוח שעובד שעות נוספות ורוקח רעיונות משוגעים, ברור שלמקארדל יש מטרה גדולה ל-2022. היא מתכוונת להפוך לאדם הראשון בהיסטוריה ששוחה מאנגליה לבלגיה, 92 קילומטרים במימי הים הצפוני שנוטה להיות סוער וקר. "הרעיון הוא להצליח להגיע לצד השני לפני שאמות, ואם אני לא אסיים את זה בטיפול נמרץ זה יהיה בונוס".
