שלום, שמי חיים מצה, אני בן 50, חבר קיבוץ עין גב, נשוי ללואיז המדהימה ואב לחמישה ילדים. תמיד עסקתי בספורט, והספורט "החזיר אותי לחיים" אחרי תאונה קשה שעברתי. הסיפור שלי מוגש לכם ובעיקר לאותם אנשים שעברו משברים ותאונות בחיים
מאת:חיים מצה
ה- 4 במאי 2004 החל כיום שגרתי. נפגשנו ב- 6:00 בבוקר במחסן הנוי כדי לגזום כפות ואשכולות תמרים בקיבוץ עין גב ובכפר הנופש. עבודה שניסים שותפי, חברי ואחי עושים כבר שנים. התחלנו את היום בקיבוץ, ולקראת 9:00 נסענו לכיוון כפר הנופש. ב-9:30 ירדנו מהמנוף כדי לפתוח שער שממוקם על שפת הכינרת. אך משהו קרה והתעוררתי בשעה 14:00 בחדר טראומה בבית חולים פוריה. כולי כואב, מבולבל, ולא מסוגל להזיז איבר מגופי.
ניסים שכב במיטה לידי ולואיז אישתי היקרה לצידי. הסתבר, מסיפורי אחרים, שהמנוף התמוטט מגובה 14 מטר ואיבדתי את ההכרה בתוך המים. הנזק – שברתי חוליה בגב, קרעתי את כתף שמאל וקיבלתי מכה חזקה בראש. למזלי, ניסים לא איבד את ההכרה והצליח לגרור את עצמו מחוץ למים ומקראותיו רץ חברנו, אורן אלי, וחילץ אותי מתוך המים.
אחרי מספר דקות, חזרה אלי ההכרה ונאמר לי שלא הפסקתי לבקש לקרוא ללואיז. ברדיו כבר פורסם שנהרגנו. לואיז והרופא הגיעו אחרי כמה זמן. לא הצלחתי לזהות אותה ואת הסובבים אותי. ניידת טיפול נמרץ לקחה אותנו לבית החולים. כל האירוע הזה נמחק מזיכרוני. הורי ואחיותיי היו בדרך מהמרכז. הובלנו למחלקה האורטופדית. שניסים מתעקש לשכב לידי באותו חדר, לואיז ותמי אישתו של ניסים, היו כמובן צמודות אלינו.
שכבתי במיטת בית החולים ולא מצליח להזיז איבר מגופי, הכול כאב. כשהורי הגיעו, אבי שוחח עם הרופא אשר צפה לגרוע מכל וציין שיכול להיות שלא אוכל ללכת. שמעתי מעבר לדלת את אבי הגיבור, שניצח את כל הגרמנים, בוכה כמו ילד. באותו רגע החלטתי ששום מנוף תמרים לא ינצח אותי. באחד מביקורי הרופאים שאלתי את מנהל המחלקה "אם אני ינסה לקום האם יגרם לי נזק?" הרופא הושיט את ידו ובעזרת שאר הצוות עברתי מהמיטה לכיסא, מאותו רגע לא הפסקתי לנסות לקום וללכת. בהתחלה מספר צעדים בחדר ולאחר מכן במסדרון כשלואיז תומכת בי.
למחרת דרשתי להשתחרר והגעתי הביתה. בשלושת השבועות הראשונים הלכתי בבית ובסביבה הקרובה עם תמיכה של המשפחה. הסחרחורות והכאבים ליוו אותי לאורך כל הדרך. הגרוע מכל היה בלילות שלא הצלחתי לעצום עין, המחשבות שניסים היה יכול להיהרג והכאבים לא עזבו אותי.
בעקבות המקרה גיליתי קיבוץ חדש, קיבוץ תומך, מעודד, מחבק, שעטף אותנו ישר מהתחלה ולא נתן לנו סיכויי ליפול. לואיז פתחה חמ"ל שכל ילד בבית יודע את תפקידו. לרגע לא נשארתי לבד ותמיד הופיע אחד מילידי לידי. לאחר מספר שבועות החלטתי לעבור שלב וגיליתי שאני מסוגל לבצע תנועות מסוימות במים שבחוץ אני לא יכול לעשות, אז ירדתי כל יום לכנרת והתחלתי לשחות, בהתחלה עם ילדי ולאחר מכן לבד. מיום ליום השתפרתי והחלטתי שהמבחן הראשון יהיה צליחת הכנרת.
בספטמבר 2004 החל המשחה של צליחת הכנרת. לואיז כמובן ליוותה אותי עד קו המים. התחלתי לשחות, כבר אחרי ק"מ התחילה סחרחורת חזקה לפקוד אותי, נצמדתי למספר שחיינים והמשכתי בצמוד אליהם, בשלב מסוים הרגשתי שכל האגם מסתובב סביבי ואני שוחה לכיוון לב האגם ולא לצמח. עצמתי את עייני והתחלתי להתרכז. נצמדתי שוב לקבוצת שחיינים ושחיתי לכיוון צמח. אחרי מספר דקות לא הצלחתי להזיז את יד שמאל ונאלצתי לשחות עם יד אחת, כאשר הסחרחורת ממשיכה. זיהיתי את לואיז מרחוק עומדת ומחכה, הצלחתי לסיים בהרגשה נהדרת.
השחייה היא שלב ראשון לקראת החזרה שלי לשגרת הספורט, כאשר הריצה היא חלק בלתי נפרד מחיי. למרות איסור הרופאים והפיזיותרפיסטית הנהדרת, ליאור בן יוסף, התחלתי ללכת שילדי צמודים אלי. לאט, לאט, חזרתי לריצה. כל יום הרגשתי שאני מתחזק ועם האימונים גם בא התיאבון. מרוץ האביב ברמת השרון זהו השלב הבא. מרוץ העובר בשדות וברחובות רמת השרון לאורך 10 ק"מ. התייצבתי בבוקר באצטדיון רמת השרון שמאות רצים אחרים כבר מתחממים ומוכנים ליציאה.
הזינוק היה ב- 8:00 בבוקר, לאחר כק"מ הרגשתי שוב שהסחרחורת פוקדת אותי, עצמתי את עיניי ונצמדתי לרץ שלפני. בכל שלב ושלב עברתי לקבוצת רצים אחרת כדי להתאפס על הכיוון. למזלי הרע יד שמאל החלה שוב לכאוב ולא עבר הרבה זמן עד שלא הצלחתי להזיז את הכתף, ואת יד שמאל. נאלצתי לקשור את היד לגוף וכך המשכתי עד הסוף. בק"מ האחרון שחררתי את היד ולחצתי על הגז. כמובן שבסיום המשפחה חיכתה לי וההרגשה הייתה נהדרת. בערב נודע לי שאח של לואיז ממארגני האירוע דאג שמספר רצים יהיו תמיד סביבי. הזמן עובר ומרוץ המדרגות בעזריאלי הולך ומתקרב.
יום שישי, 09:00 בבוקר טיפוס במדרגות מגדלי עזריאלי, 1200 מדרגות, 54 קומות. היציאה בחניון 4-, ריצה של 500 מטר בחניון ואז כניסה לחדר המדרגות. לכל ספורטאי יש את השיטות שלו. הרעיון הכללי להיצמד לצד שמאל ולהיעזר במעקה וכשאתה רוצה לעקוף אתה יוצא לימין. ההתחלה הייתה טובה. למזלי הרע התחלתי שוב להרגיש את הכאב בכתף שמאל. אחרי כ- 20 קומות לא הצלחתי להרים את היד ונאלצתי לרוץ את כל המדרגות ללא אחיזה במעקה. בקומה ה- 40 כבר התעלמתי מהסחרחורת והכאבים וכל מה שרציתי זה לסיים את המרוץ. לאחר כ-12 דקות חציתי את קו הסיום על גג העגול של מגדל עזריאלי.
הרבה זמן לנוח לא היה לי, וכבר למחרת בבוקר התייצבתי לראשונה בחיי לתחרות דואתלון שילוב של ריצה אופניים ושוב ריצה. הריצה הראשונה עברה בקלות וההחלפה לאופניים עברה חלק, יצאתי לדרך ולצערי שוב כתף שמאל בגדה בי. בשלב מסוים לא הצלחתי להרים את היד לכיוון הכידון וכך נאלצתי לרכב כ- 20 ק"מ עם יד אחת והחשש שלי היה שאני לא יצליח לסיים את התחרות. סיימתי את שלב האופניים והגעתי להחלפה האחרונה, נשאר לי 2.5 ק"מ של ריצה. החלטתי ששום כאב לא ישבור אותי. בק"מ האחרון העברתי הילוך ופשוט רצתי כאילו התחלתי את המרוץ עכשיו, שאני מגביר כל הזמן את המהירות. כשהכרוז הכריז "חיים מצה עין גב" הרגשתי על גג העולם כל הכאבים והסחרחורות נעלמו לי והאדרנלין זרם בקצב מטורף כמובן שהמשפחה מחכה לי באהבה על קו הסיום.
מייסד יורודיסני אמר פעם, "אם אתה יכול לחלום על זה אתה יכול לעשות את זה", החלום להתגבר על הפציעה לחזור לדבר שאני באמת אוהב וזה ספורט קרוב למציאות. נכון שאני בתחילת הדרך אבל האור בהחלט נראה בקצה המנהרה.
