מאת:יוחאי האס

אני קורא בפורום דברי הימים, שהנהלת האיגוד לא מנסים (וממילא לא מצליחים) להסביר לקהל הפורום למה התחרות באילת פי 2.5 יקרה מכל תחרות במשך העונה – זה פשוט לא מזיז להם את הגבינה. אז למי שלא הבין (שזה כולל אותי ) פשוט צריכים לסגור את הגרעונות של שנים עברו, של ההם שנכשלו במבחן עם הבדידים. אבל הדרך הכי פשוטה להסביר למה החליטו ראשי האיגוד להעלות את המחיר :כי הם יכולים.
כל השנה הזאת, כל התחרויות הם בעצם הכל ליד, משחקים בכאילו, תזמורת בצורת, משחק מוקדם של הדבר האמיתי אבל אתמול וווווואווווו – אליפות ישראל. אוירת חג, מרגישים את המתח באויר, הכל היה ערוך ומוכן. חודשים שלמים נערכים לתחרות בסדר גודל כזה, הפקה לא קטנה, שכוללת בערך 100 (כן – מאה) מתחרים מחו"ל, ממש חגיגה. (אפשר גם קצת חגיגת?)

שש שנים רצופות מתארח מייקי ב"חלום עליכם" אצל עוזי חיטמן. היתה לו בקשה קטנה אחת – 1000 מתחרים באילת. אתמול חגי ומייקי הגשימו חלום, ונשאר להם עודף של 60.

נסיעה הלוך
אני מעמיס את המכונה על האוטו ששוה במחירון לוי –יצחק (ללא הורדת ערך על קמ' ומס בעלים) קצת פחות מהברזל הדו-גלגלי. לוחות הברית – גלגלי התחרות אני מניח בעדינות על המושב האחורי . הם – האחרונים ,אסור שישברו. יאללה לדרך.
את התחרויות, כידוע אני בוחר לפי התחנות שבדרך. הפעם יש קפה בתחנת הדלק הראשונה ומק-דרייב בחדרה , גלידה בבאר שבע, סנדוויץ' וקפה בעין חצבה, שניצל קטן בפונדק 101 ושוקו גדול ביטבתה – בהלוך. Copy & paste בחזור.
מחפשים את המלון הישן והטוב שכבר שנה שלמה אנחנו מתנגבים במגבות שלו (רוצים כמובן מגבות חדשות), נכנסים ללובי ושם מחכה לנו פקידת הקבלה בחושבה שאנו תיירים מחו"ל : אול אינקלודד, 6 מילס + רום מייד. מהנהנים בהסכמה וישר לחדר האוכל לארוחת בוקר מאוחרת. אני נזכר בספרו של לאנס "אם משקלך נמוך מידי, יחסרו לך המשאבים הגופניים הדרושים להפקת מהירות מספקת. אך אם אתה שוקל יותר מידי – גופך יהפוך לנטל. זוהי משוואה של כח ביחס למשקל." אני מחזיר את הקרואסון החם לסלסלה ומסתפק בסלט פירות.
אני צריך להספיק לעשות עוד שלושה אימונים היום, לבדוק את הגוף במצב הצבירה החדש שלי אחרי שש שעות במצב כפית (מהנסיעה כמובן). מעבר על מסלול האפניים , בסופ"ש הזה אילת היא עיר על גלגלים, נהגי מוניות נותנים (קצת) כבוד, אזרחים תמימים משתאים לשלל היצורים החדשים בעיר.

תדריך
מתאספים כולם באולם ההרצאות של המלון להאזין למוצא פיו של מייקי. מי שלא מדען אטוםחוקר גרעין אין שום סיכוי להבין את חלק מהשרטוטים במצגת, אבל מייקי כמו מייקי מפרק לנו את האטום לגורמים. היה גם את מר. רצבי שדאג להסביר לנו את החוקה החדשה (כרטיסים אדומים וכרטיסים צהובים) והבהיר שתיהיה הקפדה נוקשה על החוקים. הכרטיס הצהוב ראינו, טיפה גמיש.

חימום
אני יוצא לחימום עם שאר המתחרים, לא לפני סידור אחרון בתחנת ההחלפה שעומדת למסדר, כל זוג אופניים במקום, אבל אין שם אפילו עדות אילמת אחת לקרבות שהיו שם כמה דקות קודם על עוד ס"מ על הסטנד. אנשים מעדיפים לאבד את הלבלב, בשביל מקום לאופניים בתחנת ההחלפה.
אני רק רוצה לציין ולהזכיר למנהלי התחרות ,לאחר מספר שנים שאני בענף הטריאתלון , הביקיני הומצא כבר לפני כמה עשורים . במחשבה שנייה אולי טוב שיישאר ככה. יו הפנר היה עושה את זה אחרת. טוב, הוא עשה את זה אחרת.
קצת שחיה, קצת ריצה ואני מוכן. "איי ואז וורי סד וון ג'יזס דייד" אני מסביר פנים לחולניקים בניסיון לצבור עוד שתי נקודות. בנימה קצת מזלזלת הם מסבירים לי שההתחנפות הזאת לא תעזור לי בתחרות.

תחרות
המקצים מוזנקים אחד אחרי השני , איחור של דקה, שתיים, …….. עשר. ולדרך.
לפי המצופים יוצאים לשני סיבובים של עיגול שווה צלעות (באמת) בים הרגוע, דבר שלא מסביר את מה שהולך לקרות שם עוד מס' דקות. מייקי לוקח את צופר האויר מהמשאית שזה עתה פרק ומוכן להזנקה. כל מקצי הילדים, סופר ספרינט, הספרינט ואח"כ האולימפי.
לפני מספר שנים לא גדולות נאלצו כולם להתחרות במרחקים האולימפיים, לא היה דבר כזה "ספרינט". והיום – סופר ספרינט? הי, אתם גברים אתם?

מקצה סופר ספרינט מזנק-"הי אתם גברים אתם"
צלם: עופר ביידה

סיימנו את שלב השחיה ועכשיו שורה של אזרחים (לווא דווקא שומרי חוק, אבל אזרחים) יוצאים לרייסיםחראקות בכבישים. אנחנו בנתיבי ערבה שפתוחים ל 1000 משוגעים בלבד. דוחפים , יורקים, מזיעים ומקללים, האמא של כל הקרבות – היום. אכן תמונות קשות.

הרכיבה מתבצעת לאורך 40 ק"מ, 30 מהם בכביש הערבה. עושים סיבוב דאווין בעיר.
יוצאים מאזור המלונות , מתחילים בעליה לצורך עליה (תאמינו לי לא צריך), מנסים לנווט בין רכבים "תועים" שהשתלבו במסלול, פשוט הפרענו להם בדרך לקניות. אנו עוברים את ביה"ח יוספטל (מי אחראי לשם הזה) ,שלעומתו בנית חומה ומגדל נראית אחד משיאי האדריכלות של ימינו. עוברים דרך ה"מרכז" של אילת, שהוא בעצם מרכז של שום דבר. ראשי האיגוד במחשבה תחילה, ניסו להשתיל מעודדים לאחר שחישבו את מס' תושבי אילת ומתוכם את חובבי הספורט, האמינו שחלקם יבואו להריע ביום התחרות. ההשתלה מן הסתם נדחתה, למעט כמובן גני הילדים שנתנו לנו פוש קדימה.
יוצאים לכוון כביש הערבה אני מנסה לשחרר את cerve’lo 2004 שבי ויוצא רק wilier 96 .רוח פנים מקדמת את פנינו. על דני ורני זה לא עושה רושם. בדרך חזרה חלק מהרוכבים נעזרים ברוח גב מכסים את מס' הברזל, מפני המשטרה כמובן. קשה לה לעמוד במהירויות של הרוכבים.
לשלב הריצה אני יוצא פחות רענן, לוקח שלוק בתחנת השתיה הראשונה, רוב מתחרי הספרינט בדרך חזרה, חלקם ממש מתחרי-שבת, עוצרים בכל התחנות.
סוף הריצה, כל המשפחות והקהל הרב מריעים למתחרים ולעונה שהסתיימה בתחרות מאורגנת ומוצלחת.

לשלב הריצה אני יוצא פחות רענן
צלם: אורי מרשנסקי

אני נזכר בפירמידת הצרכים, של מאסלו כאשר בתחתית הצרכים פיזיים, רעב, צמא…..בשלב השני צרכי בטחון, המנעות מסבל וסכנה. בשלב השלישי הצורך באהבה ורגשות והבעת הזדהות. הצורך בכבוד והערכה, בשלב הרביעי. ובשלב החמישי – מימוש עצמי.
בשמונה בבוקר הייתי בקצה הפירמידה ובעשר וחצי כבר התנפלתי על שיירי השלב הראשון.

באיגוד הוכיחו שהם יכולים להרים תחרות (כמו טריאתלון נתניה, אבל ההיפך) ברמה גבוהה, כולל מדידת זמנים (כמו אליפות ישראל האחרונה בנג"ש, אבל ההיפך). גם הפעם מנצלים את ההזדמנות ופונים לפלח השוק הרחב של גילאי 7 עד 11 וחצי – דור העתיד. לזוכים הוענקו קלטות של "החדר של חני".

תשאלו את החברות והנשים של…….. אבל החגיגה האמיתית היתה השופינג של אחרי התחרות, זוגתי מזכירה לי ש"זה לא נראה טוב שאני מסתובבת עם ארנק". רציתי בסופ"ש הזה שלפחות הכרטיס המגנטי שלי ינוח קצת. אין שום סיכוי.

טקס
אני מגיע לטקס עם סנדוויץ' שאוכל לשרוד את השעתיים הבאות. אבל לפני שהספקתי להגיד " נראה לי שהטקס עומד להיות מה זה ארוך" כבר היינו בדרך הביתה. נשבע לכם בלות'ר לדר.
חגי פגירסקי ביום שכולו תודות לשנה של עשיה, מפליג לו במרחביו הפתוחים של של ים הקלישאות הבלתי נידלה , ביום שכולו ניצחון לטריאתלון הישראלי.

בועז אייזנברג נפצע לקראת שחרור ב 91 כהולך רגל בתאונת פגע וברח ממכונית ראשונה ומעוד שלוש אחרות שלא שמרו מרחק. פראמדיק שעבר שם במקום הציל את חייו עד בוא האמבולנס. טחול, חלק מהכבד ושאר אברים פנימיים נשארו על הכביש. בועז שכב ללא הכרה חודש וחצי במחלקת טיפול נמרץ ועוד חודשיים בבית לוינשטין לשיקום. אתמול הוא לקח מקום שני ספרינט ק. גיל.

למי שנשאר עד סוף הטקס (בודדים) , לא יכל שלא לשים לב, לאחר הקראת כל הקטגוריות לסוגיהן וחלוקת הפרסים וההגרלות, לפרט הפעוט והלא ממש חשוב , קטגוריה אחת לא הוזמנה לפודיום, ניחשתם ?, נכון. "אלופיות ישראל במרחק האולימפי" . פשוט נשכח, הייתם מאמינים? לא

טוב אני אחזור על זה יותר ברור:
באליפות ישראל בטריאתלון, קטגוריה אחת לא הוזמנה לפודיום, ניחשתם ?, נכון. "אלופיות ישראל במרחק האולימפי" . פשוט נשכח.

מה שלא נשכח היה הרוכב האגדי שהחליט לכבד אותנו בבואו לאילת, לא כולם ידעו, השמועות עברו מפה לאוזן,הגיע כמקדם מכירות לאופניו, קשה היה לתפוס אותו, להצטלם איתו, הוא הסתגר במלון. התקהלות תמידית סביבו, אחרי התחרות הוא כבר "נפתח" עם כולם, בסופו של דבר הצלחתי : השגתי חתימה מארז לוין.

השגתי חתימה מארז לוין
צלם: אורי מרשנסקי

עייף וקצת מותש אורז את הפקלאות וחזרה הביתה , מוריד מהווישרים של האוטו את כל הפליירים של המסג' הארוטי ושל המסעדות שנערמו בסופ"ש, ב wishful thinking לו הייתי מנצל רק חלק קטן מהפליירים (של האוכל כמובן).

סיום
בתצלומי האויר של מסלול האופניים, נראה שאילת לא רחוקה מלהיות עיר נבטית במקרה הטוב.
עיר שבמשך 9 חודשים בשנה לא תוכלו לסחוט הודאה יותר צוננת מ"חם שם בטרוף" ובשלושה החודשים הנותרים "רוצה לרדת לסיני" ,זה יהיה הכי קרוב שתגיעו לעיר הדרומית. אבל ביום שישי, פראייר מי שלא בא.