בדיוק היום (6.4.1896) לפני 126 שנים יצאו לדרך המשחקים האולימפיים הראשונים של העידן המודרני. המשחקים נערכו באתונה, יוון, והמשתתפים התחרו בתשעה ענפים בלבד. האתלטיקה, מאז ועד היום, הייתה כמובן הענף החשוב מכולם ומכל מקצועות האתלטיקה, המקומיים חיכו בעיקר לריצת המרתון.
מדוע אתם שואלים? כיוון שקודם כל הייתה את המשמעות ההיסטורית של חידוש מסורת הריצה מהעיר מרתון לאתונה. אבל לא פחות חשוב, אחרי ארבעה ימי תחרות, היוונים לא ניצחו אף תחרות באתלטיקה הקלה והבושה הייתה רבה. בגלל שתי הסיבות הללו, ובגלל יוקרתה הברורה של הריצה המתישה ביותר, היוונים רצו ניצחון. מה זה רצו? התחננו! אחד הכריז, שאם המנצח יהיה יווני, הוא יקבל את בתו (ורק שיהיה אורתודוכס ורווק). חייט מקומי הציע בגדים למנצח לכל חייו וספר מאתונה הציע תספורת וגילוח בלי תמורה. היוונים היו בטירוף.
בין יווני לניצחון עמד איטלקי אחד, קרלו אירלודי, שנחשב לאחד הרצים הטובים בתקופתו ובוודאי אחד הנחושים. כבן למשפחת איכרים לא היה לאירלודי מספיק כסף לממן את הנסיעה ליוון, אז את הדרך ממילאנו לאתונה הוא עשה ברגל. כשהוא סוף סוף התייצב בארמון המלכותי על מנת להירשם למרוץ, הוא נפסל על הסף בטענה, שבעבר קיבל כסף עבור ניצחון ולכן הוא נחשב אתלט מקצועי ופסול לתחרות חובבים. האיטלקים טוענים עד היום, שאירלודי נפסל כי היוונים פחדו שהוא ינצח את המרתון.
ספירידון לואיס נכנס לאצטדיון פאנאתינאיקו בסיום ריצת המרתון ב-1896 | צילום: מתוך ויקימדיה
ללא אירלודי, נרשמו לריצת המרתון בסך הכל 25 רצים: 8 פרשו עוד לפני יריית הזינוק, כך שלמעשה רק 17 יצאו לדרך (13 יוונים ו-4 ממדינות נוספות).
המרחק של המרתון לא היה מדויק, יש מקורות הטוענים, שהריצה הייתה פחות מ- 40 קילומטר וכאלה, שטוענים שאפילו פחות מ-37 ק"מ. על דבר אחד אין ויכוח, ב- 10 באפריל 1896 חצו את קו הסיום רק 9 רצים (שמונה יוונים והונגרי אחד). ראשון מבין כולם הגיע ספירידון לואיס, סבל מים מקומי, בן 24, שסיים במוקדמות רק במקום החמישי. מאה אלף צופים, ביניהם המלך, גאורגיוס הראשון, נעמדו על רגליהם, כשלואיס נכנס לאצטדיון השיש. השעון נעצר על 2:58:50 שעות והמתנות וההצעות החלו לזרום… כמו מים.
האגדה מספרת, שלואיס היה כל כך בטוח בעצמו עד שבאמצע הריצה, כשהוא בפיגור קטן אחרי המובילים, הוא עצר בפונדק מקומי לכוס יין, תוך שהוא מרגיע את הקהל ואומר: "אני עוד אתפוס אותם". אגדה. השחצנות הזו הייתה מנוגדת לחלוטין לאופיו של לואיס, שאחרי הניצחון ביקש לעצמו רק דבר אחד, "תנו לי חמור", כדי שייסחב לו את המים.
ספרידון לואיס פרש בשיא. ריצת המרתון במשחקים האולימפיים באתונה הייתה האחרונה שלו. האלוף האולימפי נחשב לגיבור לאומי ואגדה בתולדות הספורט היווני, שדרת האצטדיון האולימפי ואצטדיונה של פאנתיינקוס נקראים על שמו והנה למרות שחלפו כבר 126 שנים (בדיוק) מהמשחקים האולימפיים ההם, גם אנחנו לא שוכחים אותו.
