יחד איתי בטיסה לגרמניה היו לפחות עוד 83 מתחרים מישראל וכמה עשרות מלווים. הגעתי למלון בוולדורף, הרחק מהעיר, נחתי בשקט והמשכתי להתאמן, באגם בדרכים הכפריים מסביב לזינוק והכל עם דגש על אימוני התאוששות קלים. מצויד במיטב הציוד של כול נותני החסות מתל אביב , נעלי נייקי ולבוש מגניב שכזה, חליפת SEPA לשחייה , מזון לביצועי סבולת מבית GU וכמובן שעון הפולאר, החבר שלי ומשקפי האוקלי שבדגמים שלהם ורק שלהם אני משתמש כבר 18 שנים
מאת:אמיר בכר
כתבה ראשונה- איש הברזל, אמיר בכר בפרנקפורט -חלק א
יום לפני הזינוק כבר היה ברור שיהיה חורף בענק. 12 מעלות עם רוחות וגשמים. לא טוב, ממש לא מתאים לגופי הצנום והרגיש לקור. הליכה ארוכה, מהמלון וריצת חימום, של כ 2 ק"מ עם כמה מתגברות ו……רבע לשבע הופה זינוק לאחר שהכנתי כמה פרטיי לבוש חמים על האופניים. ייקח לי כ- 2 וחצי דקות ללבוש את כל הביגוד החורפי לפני שאצא לרכיבה. יצאתי לאחר 57 דקות של שחייה. כלומר 4 דקות יותר לאט מהקצב הרגיל שלי, למרחק איש ברזל, עם חליפה במים מתוקים. אבל זה ממש לא השפיע עלי. חלפתי על פני העמדה של נינה פקרמן, היא כבר עם קסדה ואמרתי לה שלום, אראה אותה שוב מאוחר יותר כשנצא מפרנקפורט, במהלך הרכיבה. את החלק הראשון של הרכיבה, שכלל כ- 120 ק"מ, עשיתי בזמן ממש טוב ובממוצע 35 לפחות. בשלב זה עדיין הייתי ממוקם בתוך ה- 30 הראשונים בקבוצת הגיל. הקור העז והרוח החלו להאט אותי. התחלתי לאבד את הריכוז הכול כך חשוב לתחרות מוצלחת. אכלתי מספיק אך בכול זאת הרגשתי חלש. תוך כדי תחרות ייחסתי זאת למחלה שתקפה אותי או למזג האוויר אולי שילוב של השניים. אני זוכר את ההתמודדות, במיוחד בעליות הקטנות, הרגשתי ממש חסר כוח. כמו באימון ארוך ואיטי בסוף שבוע כשהממוצע יושב מתחת ל 30 קמ"ש.
תחנת החלפה בתחרות איש הברזל (צילום: rupp.de)
ביציאה לריצה אספתי כוחות והחלטתי לבדוק את הקצב כול ק"מ על מנת לדרבן את עצמי. ידעתי כי תוצאה של שלוש וחצי שעות, במרתון, תביא אותי לקו הסיום ב- 9:55 שעות. בשנה שעברה, עם תוצאה כזו, הושג הסלוט המיוחל להוואי. תכניות לחוד ומציאות לחוד. לא רק שהתוצאה האחרונה שנכנסה להוואי בגילאי 40 -44 הייתה של 9:39 שעות אלא שאני, כבר בעיצומה של הריצה, הרגשתי שזה ממש לא הולך להיות היום שלי. וויתרתי אפילו על התענוג לרוץ קצת עם נינה פקרמן. לאחר מכן, לקראת הסוף, גם עם אוהד שעקף אותי. משם המטרה הפכה לסיום מכובד, עם חיוך על הפנים וידיים חזקות מונפות. לאחר כול הדרך הזו רצוי שתזכור משהו מתוק ולאו דווקא תחושת אכזבה. חשבתי לעצמי כי מבחינה מנטאלית חשוב יותר לסיים איש ברזל מאשר לפרוש רק כי לא הצלחת להתברג בתוך העשירייה או 20 הראשונים בקבוצת הגיל. לאחר 3 שעות ו 59 דקות נותרו לי עוד 44 שניות לחלוק עם הקהל את הסיום המיוחל. לא אשכח את הסיום הזה לעולם. פתאום הרוח חזרה אלי, הנפתי ידיים ורגלי היו חזקות כאילו שברתי שיא אישי. למען האמת זהו באמת רגע שיא. סיום התחרות, חותם תקופה ארוכה רצופה באימונים שלעיתים, למביט מהצד, נראים כבלתי אפשריים ויותר מהתחרות עצמה. שמעתי משהוא במטוס, בדרך חזרה הביתה, לא הפתיע אותי כלל כששמעתי מישהו אומר:"חשבתי שיהיה הרבה יותר קשה ".
כשהמסך ירד וחזרתי לחדר לאמבטיה החמה, לאחר ארוחה טובה מאוד עם חברים ומתאמנים שלי, החלו המחשבות לרוץ במוחי , מה קרה? איך זה יתכן שהכנות כה קפדניות, עם סולם מאמצים די מתוכנן וחזרה על פורמט שהצליח רק לפני שנתיים מרסק את החלום להתברג גבוהה ולהפוך יכולת לתוצאה בשטח. האם לחץ, גבוהה מהצפיות, גרם לי להרגיש חולה? האם בשיא הכושר תקף את גופי איזה וירוס שהביא להחלשה ולאיבוד מסת שריר? ואגב זב נראה בבירור בעין וגם על המשקל שלי. האם היה אפשר לצאת מהמצב הזה ולשתות איזה שיקוי תרופת פלא שפתאום יחזק אותי? אולי דווקא חזרתי לעצמי, כמו שחשבתי, ורק הטמפרטורה הקיצונית (עבורי) לא אפשרה לי להגיע למיצוי יכולת? שכן ניסיוני לימד אותי שבתחרות בתנאי חום רגילים, או קיצוניים, אף פעם לא קרסתי, להיפך. לעומת זאת, כמעט תמיד, כשהתחריתי במרחק ארוך בטמפרטורה של 15 מעלות ומטה כשלתי ואיבדתי את ההובלה.
בשורה התחתונה קשה להצביע על הגורם לנפילה בקצב באופן כה דרסטי באמצע התחרות. בדבר אחד אני בטוח. זה כמו שרשרת של אירועים, חשובים, אשר מביאים אותך למצב בו לגוף אין את האנרגיה הדרושה כדי להמשיך בקצב תחרותי המתאים לקצב בו המתחרים שלך מתקדמים. כאשר קר מאוד, ואני מאבד אנרגיה לסביבה, צריך לאכול יותר אך לא תמיד אפשר לאכול כול כך הרבה במאמץ. , גם כשהתאוששתי ומהרגשתי שאני יכול להגביר קצת בריצה זה החזיק רק 3 – 4 דקות אולי קצת יותר. תופעת הקיר היא הרסנית ומה שיקבע בסופו של עניין זו היכולת המנטאלית לא להיגרר למחשבות שליליות אשר יגרמו לפרוש ולעבור להליכה אין סופית אשר לא תוביל לשום מקום. במצב כזה חשוב לשתות, לפעמים איזטוני לפעמים קולה, לנסות קצת רבעים של תפוז אולי בייגלה מלוח וכמובן להמשיך לצרוך קצת מלח כול שעה, לפחות כמוסה אחת. לעבור להליכה רק לפרק זמן קצר, לאסוף כוח ושוב לרוץ עוד כמה ק"מ. כך אפשר להגיע בבטחה לקו הגמר של איש הברזל בתוצאה סבירה. אולי זו לא תהיה התחרות של החיים אבל היי סיימת עוד איירונמן.
אמיר בכר
נשוי פלוס 3 מאמן טריאתלון סוכן נסיעות ואיש ברזל.
