בפעם הראשונה, דגל ישראל התנוסס במרוץ השטח הרב יומי Racing Madagascar. זהו מרוץ שטח בצפון הרחוק של מדגסקר, 150 קילומטר ב-6 ימים. תוואי המרוץ עובר בהרים, באגמים, חוצה נהרות, שדות אורז, בוץ והמון חול. המרוץ מתנהל כמחנה נודד, 6 לילות באוהלים עם תשתיות בסיסיות של שירותים מקלחות ומטבח שדה. מספר המשתתפים מצומצם ומוגבל מראש. השנה השתתפו 22 רצים: 5 מקומיים ו-17 רצים מעשר מדינות.
מקום מיוחד במינו | צילום: באדיבות נעה ינאי
עוד כתבות בנושא
מדגסקר זה לא רק סרט, גם אולטרה קטלני
איך שורדים 520 קילומטר ב-7 ימים באפריקה?
לרוץ תחת שמי אפריקה
אנחנו, יעל שטרנברג ונעה ינאי, מכירות שנים רבות ורצות ביחד מאז הוקמה קבוצת הריצה בבית החולים שלנו הלל יפה. ההתחלה עד למרתון הראשון היתה בכביש. לאחר מכן הגיעה תפנית מבורכת ועברנו בעיקר לריצה בשטח. משם הדרך למרוצים רב יומיים היתה טבעית. צלחנו מרוצים של יומיים, שלושה ואף ארבעה ימים. חלקם מאורגנים וחלקם יזומים על ידינו.
ההרשמה למרוץ לוותה באינספור דאגות וחרדות. שלחנו מיילים עמוסי שאלות וקיבלנו בתמורה תשובות מרגיעות. אנחנו רצות לאט והשאלה המלחיצה ביותר נסובה סביב זמני ה"קאט אוף". הרי אף אחד לא רוצה לעבור חצי עולם כדי להיפסל על מספר דקות, ואכן מדובר בזמנים שאפילו לנו נראו נדיבים למדי – כך התקבלה ההחלטה להירשם.
ההחלטה נפלה ונדרשת תכנית אימונים. אנחנו בעצמנו מנוסות וכמובן מתייעצות עם רון, המאמן שלנו בקבוצת רצי המושבות, על תכנית האימונים אנחנו גולשות אחרי שני מרוצי שטח, JMUT 34: (אותו אגב עשינו במלואו יום אחרי החמסין, בגשם) , וכן מרוץ הרי הגעש.
התכנית שלנו כללה 12 שבועות בהם רצנו בממוצע כ-90 קילומטר בשבוע. הכנסנו לתכנית סימולציות של ארבעה ואף חמישה ימים של ריצה ברצף. אנחנו רצות בשטח (חורשן), הרבה בשפת הים כולל חציית מים בנחל תנינים, אימוני עליות בזכרון יעקב וגם ריצת כביש. במהלך האימונים החורף הופך לאביב והאביב לקיץ וזה בדיוק מה שנצטרך – אקלום לחום. מקפידות מאד על קלה כחמורה ורק בסוף הטוב מבינות שהתכנית עבדה ובגדול, הגענו מוכנות.
מעברי מים קשים, אבל יפים | צילום: באדיבות נעה ינאי
רמת החרדה שלנו מכתיבה במידה רבה את מידת ההצטיידות. אנחנו יוצאות עם מזוודות מפוצצות בבגדי ריצה, תרמילים, ג'לים, איזוטוני, אוכל, בית מרקחת שלם, פלסטרים יעודיים לשלפוחיות ואפילו גרביים נגד שלפוחיות.
לאנטננריבו ,בירת מדגסקר, אנחנו מגיעות דרך אדיס אבבה. חוטפות במיידי את שוק אפריקה. אני כבר הייתי במקומות נידחים , אבל זה בהחלט בקיצון. נדרשים עוד שלושה ימים, טיסה מקומית (אלוהים ישמור…) וטלטלה בדרך לא דרך על מנת להגיע אל מחוז חפצנו. רק עכשיו אנחנו מבינות את הלוגיסטיקה המטורפת הכרוכה במרוץ. באזור זה אין ממש כבישים. התנועה בדרכים היא בעיקר של עגלות רתומות לזיבו (סוג של שור מעורב עם תאו) או ברגל. למשאיות שמעמיסות את הציוד של המחנה מדי יום , לוקח זמן רב יותר להגיע ליעד הבא מאשר לנו הרצים. מסביב ל-22 הרצים יש כשבעים אנשי צוות.
חברינו למרוץ הם 5 רצים מקומיים שעבורם זאת הזדמנות פז להיחשף לאירוע בינלאומי וכן לתרבות הריצה המערבית ולרצים עצמם. בנוסף 17 רצים מעשר מדינות. החל מרצי עילית וכלה באנשים פשוטים כמונו. במהלך הימים אנחנו זוכים להכיר את כולם באופן מעמיק, תודה לאל שאין מסכים, אין תקשורת ויש זמן למגע אנושי. האווירה מצוינת, עוזרים אחד לשני ומפרגנים מאד.
כל זה מאורגן על ידי זוג מקסים ומדהים, סוניה ופטריק. אנשים שעושים מה שהם אוהבים, אוהבים מה שהם עושים ומאד אוהבים אחד את השני. הם, כל אחד בנפרד וביחד כזוג, בעלי אישיות כובשת וסוחפים את כל הסובבים אל עבר המטרה. המרוץ הזה הוא חלק מאג'נדה רחבה יותר הכוללת תמיכה בקהילה ,תמיכה ברצים ,וקידום ספורטאים פראלימפיים כמו גם שיווק של מדגסקר. הארגון והסדר הנם מופתיים וזה מאד מנוגד לסביבה.
ארגון וסדר מופתיים בניגוד לסביבה | צילום: באדיבות נעה ינאי
המסלול מסומן היטב. חששותינו ללכת לאיבוד באפריקה נעלמים מיד עם הכירנו את פייר, אדם מיוחד במינו, שוויצרי, האחראי על סימון המסלול. מדי יום תחת דגלי כל מדינות המשתתפים, בשעה שמונה אפס אפס מוזנק המירוץ. הרצים המקומיים ועוד רץ שוויצרי נעלמים מיד, ולנו נותר לגמוע את המסלול קילומטר אחר קילומטר. יש מעט תחנות אבל צוות מדידת הזמנים הרשמי של המדינה מיוצג בכל תחנה ותחנה, ומודד את הזמנים ברמה של שעון עצר. אין צ'יפים ואין שטיחים, הכל ברישום ידני בכתיבה תמה. רוב התחנות ממוקמות בכפרים ואנחנו זוכות לקבלת פנים מרגשת ביותר – כל ילדי הכפר נאספים לקראתנו, שרים, מוחאים כפיים ומעודדים מכל הלב. ברור שזה נגמר בדמעות.
המרחקים שאנו רצים כל יום משתנים. היום הרביעי הוא הארוך ביותר, מרחק מרתון. תארו לכם – אחרי שלושה ימי ריצה וכשלאחריו עוד יומיים. למזלנו זהו יום מרהיב ביופיו ומאתגר מאוד. בחלק הראשון מספר מעברי מים קשים על קורות עץ , המים מגיעים למותניים והבוץ עד הברכיים. בערך במחצית הדרך החום כבר עז ואנחנו מגיעות לגן עדן. נהר מוקף בעצי מנגו ענקיים הנותנים צל ומעט קרירות. אנחנו ממשיכות אל חורשת עצי הבאובב, אחד מסמליה של מדגסקר. בהמשך אנחנו פונות לעבר האוקיאנוס שזה אומר ריצה בחול . אנחנו לומדות תוך כדי תנועה. החום עז, הטמפרטורה בין 35 ועד 42 מעלות. אנחנו מסגלות פרוטוקול שתייה קפדני הכולל שתייה כל קילומטר ובהמשך גם כדורי מלח. השיטה עובדת. רצים מנוסים מאיתנו מתייבשים ואנחנו ממשיכות בשלנו. סוף המסלול מביא אותנו אל חופי האוקיינוס ההודי. תושבי המקום ממתינים לנו עם עגלה עמוסה בקוקוסים. האמינו לנו אין כמו מיץ קוקוס (חם, אלא מה?) אחרי יום שכזה.
גילינו יכולות שלא שיערנו את קיומן. יעל שטרנברג ונעה ינאי | צילום: באדיבות נעה ינאי
כך עברו להם שישה ימים של משימה תובענית, אנחנו מנותקות מהעולם החיצון ומכל תקשורת, חוות נופים מדהימים בימים ושמיים זרועי כוכבים בלילות. הריצה מביאה אותנו למחוזות חיצוניים ופנימיים שלא הכרנו ואנחנו מגלות בעצמנו יכולות שלא שיערנו את קיומן.
תם ולא נשלם, החוויות הופכות לזיכרונות ,האתגרים לניסיון חיים – ואנחנו ברות המזל, אסירות תודה על המסע.
