עוד אושפיזין לחג: אושפיזין לחג || אברום בורג מתארח אצל ארן הרשלג בסוכה; אושפיזין לחג || דונלג סנפורד מתארח אצל ניר שועלי בסוכה; אושפיזין לחג || גיא ברנע מתארח את חגי אשלגי בסוכה
כששנה חדשה נפתחת ומדברים על התחלות חדשות אני נוטה לפנטז על עולם טוב יותר שבו כל אחד יבין עד כמה חשוב לעשות ספורט ולא רק לדבר על זה, על מדינה טובה יותר שבה ידעו לתת יותר כבוד לעוסקים בספורט מהסיבה הפשוטה שזה יפתח את התרבות כאן וירים את איכות החיים שלנו. אני מפנטז כמובן גם על תרבות גבוהה יותר, שבה אנשים שעושים את הבלתי יאמן לא יישארו גיבורים רק בקרב קהילות מצומצמות אליהן הם משתייכים.
שזה מה שיעסיק אותנו | צילום: צלמי שוונג
זו הסיבה שבחרתי לארח בסוכה את עו"ד חגי אשלגי, מבעלי חברת "שוונג", שמתקשה להשלים עם תרבות מרוצי הכביש בארץ, תרבות נהגי הכביש שמאיימת כל כך על רוכבי האופניים ובכלל תרבות הספורט הקלוקלת שלא מצליחה להרים ענף כמו שחייה במים פתוחים באחת המדינות שבהן יש את הפוטנציאל הכי גדול בעולם לשחייה במים פתוחים.
בתור מי שמעורב כל כך בספורט העממי, מה כל כך מפריע לך בארץ?
"מפריע לי שהמדינה לא התאימה את עצמה לאנשים שהפסיקו לשבת על התחת. יש פער דרמטי בין הספורט העממי והאקטיבי בישראל לבין מה שהוא יכול להיות ומדובר בפיגור של דור או שניים של הרשויות אחרי הציבור שכבר מזמן מקדים אותן. יש כאן ארבעה סוגים של אנשים: אלה שתמיד עסקו בספורט, אלה שעשו זאת בעבר וחזרו, אלה שאדישים לכל העניין ואלה שחשדנים לכל הדבר הזה והם הבעייתיים כי אלה אנשים שיושבים בצמתים שיכולים להשפיע. הם שואלים למה רוכבים על הכביש, הם קובעים שהריצה דופקת את הברכיים ואומרים ששחייה גורמת לדלקת אוזניים".
זה ידוע שיש כאן כל כך הרבה אנשים שמדברים המון בלי להבין בכלום, אבל מה לדעתך אפשר לעשות לטובת מי שכן עוסק בספורט?
"יש כמה דברים. קודם כל אני מציע שאנשים שפעילים מבחינה ספורטיבית יקבלו הנחות בתשלומי מס בריאות ובביטוחי הבריאות הפרטיים. למה שספורטאי ישלם על ביטוח בריאות כמו מעשן, שמן או מי שסובל מלחץ דם גבוה? חברת הביטוח הראשונה שתעשה את זה, אני עובר אליה תוך 5 שניות וכמוני יהיו עוד עשרות אלפים. הדבר הזה עוד יקרה.
"דבר שני – השתתפות באירועי ספורט צריכה להיות הוצאה מוכרת בסכום של עד 500 שקלים בשנה. המדינה ומערכת הבריאות רק ירוויחו מזה, ולא בסכומים קטנים. אנשים שמנהלים אורח חיים בריא הם צרכנים קטנים של מערכת הבריאות.
"בעניין רוכבי האופניים – צריך להגדיר סוף סוף 'כבישי אופניים' שיהיו סגורים למחצה בשבתות בין 6 ל-9 בבוקר וישרתו את רוכבי האופניים. אפשר להגדיר כמה כבישים כאלה בכל אזור, ואפשר אפילו לעשות רוטציה בין הכבישים בשבתות שונות לסרוגין. אין סיבה שמדינת ישראל לא תהפוך למעצמת על גם באופניים כי אפשר לרכב כאן 365 ימים בשנה בניגוד לבלגיה למשל שהיא בעצמה מעצמת אופניים, וגם אין סיבה שלא נהיה מעצמה בשחייה במים פתוחים מאותה סיבה בדיוק".
הגיע הזמן להגדיר כבישים לרוכבי אופניים בשבתות | צילום: thinkstock
איך אתה מצפה שיקחו כאן החלטות מהסוג הזה, כשחצי מדינה חושבת שלרוץ חצי מרתון זו סכנת חיים?
"זה באמת מוביל לנושא של הבדיקות הרפואיות כתנאי להשתתפות במרוצים. מה עשה השופט בחצי המרתון בתל אביב? הוא לקח מתוך חוק הספורט את נושא הצגת האישור הרפואי בחדרי הכושר והרחיב אותו. זה לא יכול להיות, אם כבר אז תיקח את חוק הספורט ותיישם אותו, אל תרחיב אותו ואל תכניס את עצמך במקום המחוקק. משחקים כאן בנדמה לי כי יושב אדם שהוא לא מהתחום הזה ומקבל החלטות כאלה. איזו הכשרה היתה לו בדיוק? ולמה הוא לא פירט איזה בדיקות לדעתו כן צריך לעשות?
אתה יודע איך זה, נהוג לחשוב שמי שמנסה למתוח קצת את הגבולות המוגדרים על ידי רוב האוכלוסייה הוא משוגע, ואולי הבדיקות יגבירו את המודעות של אותם "משוגעים"?
"ההגדרה של מטורף צריכה להשתנות בהתאם ליכולות של האדם, והיא בעיני המתבונן. למה רק לרוץ זה מטורף? לנהוג מהר זה לא מטורף? להתגייס לסיירת או לקורס טייס זה לא מטורף? במרתונים או במרוצי אולטרה מרתון או בתחרות איש ברזל אני רואה איך האנשים האלה מפוקסים יותר מכל אחד אחר ואיך הם מוכשרים למשימה שלהם. אני בעד שכל אזרח יעשה בדיקה ארגומטרית שנתית, אבל לא כתנאי להשתתפות בתחרות ספורט עממי".
אתה מנסה להתקרב לאירופה בכל מה שקשור לספורט העממי, אבל גם הספורט ההישגי שלנו לא הכי מתרומם, בלשון המעטה.
"אני מאמין שאפשר להפוך לאומה בריאה גם מבלי שיהיו לנו הרבה ספורטאי על, אבל בסופו של דבר כשאני מסתכל על מדינות בריאות ואקטיביות כמו אוסטרליה וקנדה אז רואים שהפעילות של כולם מניבה גם תוצאה הישגית. כשיש הערכה, הבנה, תמיכה וכשאף אחד לא קורא לאף ספורטאי עילית משוגע, זה קורה. אבל אנחנו לא אמורים למדוד את ההצלחה לפי מדליות אולימפיות, אנחנו צריכים למדוד את ההצלחה לפי אנשים ששינו את חייהם מקצה אל קצה. מדליה אולימפית זה לא רלוונטי לצורך העניין של יצירת אומה בריאה ואקטיבית, מה שרלוונטי זה אדם שהוריד 60 קילוגרם בזכות הספורט".
אפשר להפוך לאומה בריאה גם מבלי שיהיו לנו ספורטאי על | צילום: צלמי שוונג
ועדיין, גם ספורט הישגי מוצלח יכול לעודד פעילות ספורטיבית בקרב הצעירים.
"ואיך נייצר ספורטאים? בוא נשווה את עצמנו למערכת המכללות בארצות הברית לשם מגיעים ספורטאים מכל הענפים בגיל 18. 3 אחוז מהם הם כבר ספורטאי על ו-97 אחוז הם לא. עדיין, יש להם 3-4 שנים שבהן הם יכולים לשנות את הגורל שלהם. המכללות הן חממה לפריחה מאוחרת של ספורטאים בגילאי 18-22, ואצלנו בארץ אם אתה לא חריג ביכולות שלך בגיל 17 אתה כנראה כבר לא תהפוך לספורטאי. אנחנו מפספסים את כל הפריחה המאוחרת (ה-Late Bloomers) ואנחנו בפער מטורף ובלתי נתפס לעומת העולם. אין דוגמה טובה יותר מאשר דניס קימטו (שיאן העולם הטרי במרתון, ד.ב) שהתחיל לרוץ באופן רציני בגיל 22. איפה זה יקרה בישראל?
כנראה שלא יקרה כל עוד בגיל 18 אנחנו שייכים למדינה.
"ואם כבר מדברים על שייכות, אני תמיד שואל למה הרשויות המקומיות בארץ לוקחות בעלות על ארועי ספורט? מרתון טבריה שייך לעיריית טבריה, תל אביב לעיריית תל אביב ואותו דבר ירושלים. הרי מרתון בוסטון לא שייך לעיר, גם לא מרתון ניו-יורק כמו שהטור דה פראנס לא שייך לצרפת והג'ירו לא שייך לאיטליה. פה בארץ המרתונים הגדולים הם בבעלות הערים ובמקרים רבים לא נשלטים על ידי אנשי מקצוע. זה כמו שיתנו שימוש במרחב הציבורי וייבנו תיאטרון, ואז ירצו להחליט איזה הצגות יהיו שם. אין מה לעשות, מנצח בתזמורת לא יכול להיות מנתח לב גם אם הוא מאוד חכם".
בנימה הלא אופטימית הזאת, משהו אופטימי לחג בכל זאת?
"אני באמת חושב שאנחנו יכולים להפוך למעצמה של רכיבה ושחייה במים פתוחים בגלל תנאי מזג האוויר שיש כאן. אנחנו יכולים להביא לכאן תיירות שחייה, אנחנו מגדילים את היקף המשחים במים פתוחים בארץ וגם ביום שאחרי הישראמן הקרוב נקיים משחה באילת. אנחנו בדרך הנכונה בכל המישורים האלה, והעגלה כבר התחילה לזוז. רק צריך שלא ישימו לה מקלות בגלגלים, ואם במקום זה גם יתחילו להירתם לדחוף אותה, לכולנו יהיה טוב יותר.
