לעד אזכור את אותו טיול שכבה-בוגרת בצופים, אני לא אומר לפני כמה שנים זה היה, אסתפק בזה שאומר "זה היה מזמן…ממש מזמן…" הטיול הזה לנצח ייזכר וילווה אותי עוד שנים רבות במהלך חיי, לא בגלל הנופים המדהימים של רמת הגולן, לא בגלל שאלו היו שלושה ימי צ'ופר אמיתי לצוות ההדרכה היגע, ואפילו לא בגלל שהייתי בכיתה י' והיה לי חבר מהשכבה הבוגרת שהיה בכיתה י"ב ויצאנו לטיול יחד, אלא בגלל דבר אחד- בגלל שלא קפצתי
מאת:מירי בויום
נכון מאוד. לא קפצתי.
אני זוכרת שטיילנו בזוויתן ונכנסנו אל הנקיק השחור, אני לא חושבת שהייתי שם מאז, כך שאני עדיין זוכרת אותו גדול, אפלולי ומאיים…למיטב זכרוני, הנקיק השחור מורכב מבריכות שצריך לקפוץ מאחת לשנייה. ברגע שנכנסת אל לוע הארי- אין דרך לצאת ממנו, אלא בקפיצות או בסנפלינג, ובמקרים חמורים במיוחד, נראה לי שניתן להזמין חילוץ במסוק…(זה מה שדרשתי אז, בכל אופן…). אני קפצתי לבריכה הראשונה ללא חשש, מהבריכה הראשונה קפצתי לשנייה- ושם נתקעתי.
זו הייתה בריכה קטנה עם מעבר צר לקפיצה לבריכה השלישית, הנערה שהייתה לפניי נתקעה וסירבה לקפוץ, ואני קופאת מקור במים, מחכה שהיא תקפוץ כבר. הפחד שלה החל לדבוק בי, חלחל לתוכי, כבש את גופי הרועד. היא אזרה אומץ וקפצה, הגיע תורי. נעמדתי במעבר הצר, הבטתי בסלעים ובמדרון התלול, ולא הייתי מסוגלת לקפוץ. ניסיתי לספור עד שלוש בלב- ולקפוץ, אבל הרגליים סירבו להינתק. כל חבריי התחננו, הבטיחו שזה כיף, החבר המקגייוור שלי חשב שהוא מינימום רמבו (7), וניסה לטפס מלמטה כדי לחלץ אותי מלמעלה. זה לא הלך. השמש שקעה, חשיכה כיסתה את השמיים, אנחנו באמצע שומקום ואני לא קופצת. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי במים של הבריכה האחרונה. אני נשבעת לכם שלא קפצתי, יותר הגיוני שפשוט איבדתי את ההכרה ונפלתי לשם, אבל אני לא קפצתי.
ולמה אני מספרת לכם את זה? במרוץ הר לעמק האחרון- קפצתי. לא עצרתי לרגע לחשוב, ידעתי שאם אתקע שם במעבר הצר, שאם אחשוב על זה רק עוד רגע- הפחד הזה מאז, ידבק בי, יחלחל לתוכי ויכבוש אותי, אז בחרתי לקפוץ, ולא סתם- זו הייתה קפיצת ראש…
מרוץ הר לעמק הוא מרוץ שרבות דובר ועוד ידובר בו, זכיתי לקחת בו חלק עוד מהשנה הראשונה, זוהי הפעם הרביעית בה אשתתף במרוץ, והפעם השלישית בה ארוץ כחברה ברביעיית נשים (אהמממ…אודי, סליחה.) אלא שהפעם החלטתי לאתגר את עצמי עוד קצת. הפעם החלטתי לרוץ 57.5 ק"מ ותוך כדי מרוץ ברביעייה- לצייר ציורים ולהקים תערוכת רישומי נוף הכוללת עבודת מיצג בסוף המסלול. (כן, שמעתם נכון.)
אז מה זה אומר? לרוץ ברביעייה- זה אומר לעבוד, ולעבוד קשה, לרוץ כל שעתיים וחצי בערך, שש ריצות, לא ממש לאכול, לא ממש לישון, ועל היגיינה אין על מה לדבר כלל. לצייר ציורים ולהקים תערוכה- זה אומר לעבוד, ולעבוד קשה, לא לאכול, לא לישון, לא להביט במראה, לא לעשות שפם\שחי\מפשעה ועל גילוח רגליים- אין על מה לדבר (כמובן רק עד פתיחת התערוכה, בפתיחה את נראית כאילו הרגע יצאת מסלון כלות).. עכשיו- תחברו את זה ביחד…נכון. קיימים כאן כל המרכיבים שעלולים להביא למלחמת עולם שלישית (במיוחד אם מנהיגי העולם הם בעצם "מנהיגות" ולא ירחק היום…)
ובכן, בתנאים האלה החלטתי "לקפוץ". התקשרתי לגדעון גל, מיזמי ומארגני המרוץ וחבר קרוב, והודעתי לו על כוונתי לרוץ ולצייר בהפוגות בין קטעי הריצה, לרשום ולתעד את נופי המסלול שלאורכו נרוץ, ולפתוח תערוכה המציגה את הרישומים, במתחם הסיום. גדעון התלהב, שיתף את חבריו לעמותה, והמיזם יצא לדרך…בניתי את הקונספט, פרסמנו הזמנה וחיכיתי ליום הגדול. עם כל יום שעבר, שטף אותי עוד גל של פחד, אבל אני סירבתי להיכנע לו. מצאתי את עצמי מתמודדת בעיקר מול החשש לצייר ולא חוששת כלל מהריצה. לרוץ- זה כמו לנשום, חשבתי לעצמי, לא חשוב כמה ק"מ, לא חשוב כמה שעות ללא שינה- אני ארוץ. הפחד שלי היה לצייר. יותר נכון- לצייר מול אנשים. לצייר, זהו מהלך מאוד חושפני, לצייר מול אנשים, זה כמעט כמו לעמוד מולם עירומה, כך לפחות הרגשתי.
פחדתי פחד מוות, אבל ידעתי שהפעם, לא כמו אז- אני אקפוץ. חזרתי ושיננתי לעצמי שוב ושוב את אותו משפט שאסף, המנחה שלי באוניברסיטה, נהג לומר לי "קפצי, הרשת תיפרש תחתייך…" ובאמת האמנתי בזה. (אגב, אותו מנחה גם איחל לי לצאת מהסטודיו שלי משוגעת, הוא חשב שזה יתרום לאמנות שלי…ובכן, הייתי קרובה…). לקראת האירוע, חברתי לניצן דרור, חבר ילדות שעושה סרטים דוקומנטריים, כדי שילווה ויצלם את התהליך כולו, ולאחר מכן יערוך אותו לסרט. ניצן, הפך למעשה לשותף משמעותי ביצירת המיזם.
ערב קודם ליום הגדול, ארזתי את התיקים שלי, ולצד בגדי הריצה, הגרמין, זוג נעלי הריצה הנוסף, התמרים והג'לים- ארזתי גם ספר סקיצות, עפרונות רישום, עפרונות אקוורל ופחם לרישום.
התקבצנו בתל חי, יעל, ורד ונאוה- חברותיי לרביעייה, ואני. יריית הפתיחה נורתה, המרוץ יצא לדרך וכך גם אני, במרוץ עם עצמי, לגמוא 57.5 ק"מ ולצייר.
הרגיש לי מוזר לצייר ליד אנשים, ציור הוא אירוע אינטימי, בו אתה מתייחד עם עצמך ומוציא מתוכך חוויות, מחשבות או מראות לאחר שעברו עיבוד כלשהו או טרנספורמציה מ"דבר מה ערטילאי ואינו מוגדר" למשהו ויזואלי מוחשי שהופך לנחלת הכלל, במובן מסוים. אולי כמו ריצה, אף היא חוויה אינטימית שלך עם עצמך, שאתה יכול לבחור אם לחלוק אותה עם אחרים. אני בחרתי להתכנס בתוך עצמי, לנהל את הדיאלוג שלי מול הציור ומול האתגר שבריצה, בעודי חשופה בעצם, לעדשת המצלמה של ניצן, שדי מהר הפכה לשקופה בעיניי, ניצן והמצלמה שלו הפכו לחלק מהנוף, מהאדמה, מהעשבים ומהעצים, וכך הצלחתי להתנתק.
במהלך המרוץ, קרה דבר שלא צפיתי- הריצה לא הייתה לי קלה. דווקא הריצה שכלל לא חששתי מפניה, וחשבתי שאני כובשת אותה בעיניים עצומות, דווקא הריצה אתגרה אותי. הציור, לעומת זאת, זה שממנו פחדתי פחד מוות, שימש לי עוגן של שפיות, מסתור ומקום לנחמה.
הריצה העלתה בי תחושות ושאלות שהיו זרות לי, אולי לא לגמרי זרות אבל נשכחות. הריצה העלתה בי קושי, דיסוננס, פחד… אני חושבת שפחד זו לא תכונה שמגדירה אותי, נהפוך הוא- אבל אולי הפחד שהתעורר אז, בטיול של הצופים, שב אלי היום ולבש צורה אחרת.
הפחד התעורר בקטע הריצה השלישי שלי, בעליה לכלא צלמון. התחלתי את הריצה בדמדומי היום, כבשתי את העלייה ללא קושי, אך כשנכנסתי לשטח- נכנסתי לחושך. הייתי לגמרי לבד, ללא כל אמצעי תאורה, מותשת ומוצפת ברגשות. עברתי דרך המנהרה החשוכה, לא ראיתי דבר, ידיי מגששות את קיר הבטון, נפצעות מהברזלים החשופים. רוכב אופניים שעבר שם במקרה, האיר לי את הדרך, ואני רצתי ברגליים כושלות במעלה הדרך…סיימתי בריצה מטורפת בירידה, שם חיכו לי יעל וניצן. יעל לקחה את הצמיד והמשיכה לרוץ, ניצן צילם. אני, נשברתי מול המצלמה, גדושה ברגשות מעורבים, שופכת החוצה את כל מה שאצרתי בתוכי, ניצן רק הניח יד על כתפי ואמר: "אני חושב שזה הרגע שבו את צריכה ללכת ולצייר…" וזה מה שעשיתי. דווקא הדקות החטופות האלה, עם עפרון רישום ודף לבן, כשאני מתבוננת בשקט בנוף, מתחברת אליו ומנסה לצייר אותו, להעביר אותו דרך עיניי, דרך ידיי, זה זמן יקר שמחזיר אותי לשפיות בתוך כל הטירוף הזה, זמן בו אני מתחברת לעצמי ולשקט שלי, ממש כמו בריצה.
בקטע הריצה האחרון שלי, דווקא כשהייתי צריכה להיות דרוכה ונחושה לסיים את המרוץ בשיאי, דווקא אז התמודדתי מול נקודת המשבר הכי קשה שלי. הייתי מותשת מיממה ללא שינה, מעיסוק קונסיסטנטי בגוף ובנפש, בשרירים כואבים ובחשש מניצנים ראשונים שעוררו פציעה ישנה לצד תשישות מחשבתית ומנטלית, וכל אלו ליוו אותי בריצה היפה ביותר שחוויתי מזה זמן מה, ריצת זריחה מהולה בערפילי בוקר, ריצה שהחזירה אותי אל ספרו המצוין של ז'וזה סאראמגו "על העיוורון". הרגשתי כמו אחת מגיבורי הספר, רצתי בתוך "חלב לבן" ולא ראיתי דבר…וכמו אחת מדמויות העלילה, גם אני ניהלתי מאבק פנימי, זו לא הייתה שאלה של מוסר או שמירה על צלם אנוש, כמו בסיפור, אבל גם בתוכי ניצת קרב דמים אכזרי בו רק אחד מנצח- זה שמסיים, או זה שמוותר…נזקקתי לכוחות על כדי להיות בצד של זה שמסיים את המרוץ, והקשה מכל היה הק"מ האחרון (או כך לפחות היה כתוב), הגרמין שלי החליט להצטרף לצד של זה שמוותר, ושבק חיים לפני שגמרתי את המסלול, כך שלא ידעתי כמה עוד נותר לי, ואז, בתוך כל החלב הלבן הזה,
ראיתי את השלט "1 ק"מ" בחיי, זה היה הדבר הכי משמח והכי קשה שראיתי, רק עוד ק"מ, אבל איך לעזאזל עושים את זה? ק"מ אחד נראה לי מרחק בלתי נגמר, באותו הרגע.
בקושי סיימתי את חלקי במרוץ, אבל נכונה לי עוד משימה גדולה- עבודת מיצג והקמת תערוכה. הצגתי את כל רישומי הנוף שיצרתי במהלך המרוץ, נחשפתי מול המוני הרצים ומשפחותיהם שהגיעו אל מתחם הסיום. העמדתי את בד הציור הגדול שלי, הוצאתי את המכחולים והצבעים שלי, וציירתי עוד ציור אחד אחרון המסכם את רשמיי מהחוויה. ציור נוף בלילה. התכנסתי לתוך עצמי וציירתי, לא ראיתי אף אחד, לא שמעתי אף אחד, גם לא את הכרוז שהכריז על קבוצתי כמנצחת, הייתי על גל אחד עם יצירת האמנות, בעולם אחר לגמרי, מנותקת לחלוטין… נכנסתי לzone בציור, אותו zone שנכנסים אליו בריצה למרחקים ארוכים.
מרוץ הר לעמק האחרון היה עבורי, יותר מאשר חווית ריצה או חווית יצירה, התמודדת עם פחד ועם אומץ. האומץ לקפוץ…בניגוד לפעם ההיא, הפעם בחרתי לקפוץ, ולא סתם- קפיצת ראש. ואתם יודעים מה? נשארתי בחיים, וכבר מתכננת את הקפיצות הבאות…
מירי בויום – נשואה ואם לשלושה בנים. אמנית יוצרת, תואר שני באמנות יצירה, בוגרת ארבע שנות ריצה מלאות.
יצירותיה עוסקות בשאלות סביב הריצה וההתמודדויות הפיזיות והמנטליות הכרוכות
בה. מרצה ומנחה סדנאות אמנות, מפתחת תכנית להרחבה ופיתוח החשיבה היצירתית.
מרתוניסטית ורצה במועדון RUNWAY.
