יום שלישי 9/10/2012 בצהריים, מתחיל לכאוב לי הראש, האף סתום ומציק בגרון. מתפתח משהו… זהו! הלך המרוץ עוד לפני שהתחלתי!
מאת:אבי אדלר
דווקא חבל! כשחשבתי על האולטרה הזה, מתישהו אחרי הסובב הקודם, לא ידעתי מה מחכה לי. עניינים אישיים, מורכבים, שטלטלו את חיי, הביאו אותי להכרה הברורה שאין לי שום סיכוי להתאמן כראוי למרחק הזה, או לכל דבר אחר.
בלי שום תכניות, הצטרפתי כמחליף לרביעייה בהר-לעמק (לא נרשמתי מראש כי לא חשבתי שאוכל להתפנות גם לזה) אל יעל גורלי, ושם הכרתי את אלון אדלר (non-related) ומור שלזינגר. מור, שמחלימה מתאונה ומצב אישי מאד לא פשוט בפני עצמו וגם היא חושבת על המאה בסובב (?). אני עדיין חושב שעבורי זה לא ישים.
אחרי הר לעמק, נפגשים במקרה בבן-שמן, והכימיה הטובה, שהייתה כבר בהר לעמק, מעמיקה. מור מציעה שנתאמן יחד למאה. לא נראה לי.
א. אין לי יכולת להתאמן כמוה, יכול להתבסס רק על ריצות סופ"ש והעומק שיש כבר ברגליים, חושש שהיא תמשוך אותי ואפצע.
ב. אני נרשם, אבל לא מתחייב. יסתדר – בסדר, לא יסתדר – לא נורא, לא רוצה לאכזב אף-אחד.
מתחילים לרוץ יחד את הארוכות בשטח, הזמן עובר בנעימים, החברות מעמיקה ומתהדקת, השעות יחד הופכות לשבועות ולחודשים, והגענו ליומיים לפני הזינוק ו.. אני הולך להיות חולה!!!
אז חבל… כי אם הייתי יוצא למרוץ הזה, למרות כל זאת, זה כשלעצמו היה הישג גדול עבורי, ניצחון מספק בהחלט.
רביעי בבוקר, מרגיש יותר טוב, לא היה לי חום בשום שלב. מודיע למור שאולי לא… תכננו לרוץ יחד גם את המרוץ, כדאי שתתכונן. מעמיס כל מה שיכול לחזק את המערכת החיסונית, וממשיך להעמיס פחמימות.
חמישי בבוקר, האף פתוח לגמרי, מרגיש טוב, יהיה מרוץ!
שרי מגיעה לאסוף אותי בשבע בערב. היא תלווה אותי בסיבוב האחרון, ועד אז היא רוצה לעזור ולעודד את הרצים האחרים, ואם אפשר לאייש את אחת התחנות. איזו נשמה!
בדרך מדברים, ואני קולט שהיא מסתכלת עליי בדאגה. האף שלי סתום ושומעים את זה בדיבור. עוברים יחד על הסימנים למחלה תוך כדי ריצה, על הבעייתיות של ריצה עם חום בייחוד בבוקר כשיהיה חם, וחושבים על תרחישי פרישה. מבטיח שאשמור על עצמי.
מגיעים למתחם המרוץ ואי אפשר שלא להתרשם מהאירגון והאווירה שכל כך מייחדים את המרוץ הזה. פוגשים את מור ואת מורן, שתלווה אותנו בשני הסיבובים הראשונים על אופניים. מתארגנים על הציוד וקדימה לקו הזינוק. מקבלים תדריך אחרון משי, האוירה טובה, הרבה חיוכים, וקצת קשה לי להאמין שאני פה, שלמרות הכל אני עומד כאן. הרגשה טובה, אני מוקף באנשים טובים… וקדימה מזנקים.
סיבוב ראשון
מתחילים ואני אומר למור שאנחנו רצים בדיוק כפי שהתאמנו, עשינו כבר כ"כ הרבה ריצות כאלה. שומרים על הקצב שלנו ומתקדמים. שרי מצטרפת גם היא לתחילת הריצה, היא הולכת לאייש את התחנה בטייפון. מאוחר יותר היא תספר לי שרצתה לראות איך אני מרגיש בריצה (ובטייפון נתנה הנחיות למורן להשגיח עליי).
הריצה זורמת, הכל עובד כמו שצריך, אוכל, שתייה, מצב הרוח. פוגשים בדרך חברים (לפחות אלה שמצליחים לזהות בחשיכה).
בדרך, סופרים לאחור לחצות, ומייד כשמתחלף התאריך, מורן ומור שרות לי "יום הולדת שמח" ומברכות, אבל איפה העוגה…? טוב, יש חטיפי חלבה וסטיקלייטים. איזו דרך לחגוג יום הולדת!
הלחות די גבוהה ואני מזיע, הבגדים לחים וקר. כשקר לי במיוחד אני מנסה להבין אם זו לא תחושה של קור כי עלה לי החום. נראה לי שאני בסדר. מסיימים את הסיבוב ומגיעים לאוהל הציוד. מורן מגישה כוס מרק חם ואח"כ קפה. מוציא אבנים מהנעליים ועושה ביקורת שלפוחיות (אין) בינתיים מתארגנים על הציוד. מורן מנסה לעזור בהכנת התיק לסיבוב הבא, היא לא יודעת איך לעשות את זה – טעות שלא תרגלנו את זה קודם. דוחפים את הדברים לתיק, שלוק אחרון של קפה, וקדימה החוצה.
סיבוב שני
הריצה בסדר, אנחנו עייפים. מתישהו לקראת הטייפון, מופיעה שרי מתוך החשיכה עם רמות אנרגיה שהיתה חוסכת לאיראנים את הצורך בפיתוח הגרעין לצרכי שלום. מלווה ומעודדת, נותנת כוח. שרי אומרת שהעייפות תחלוף עם הזריחה. נפרדים ממנה בטייפון וממשיכים. באיזור ג'וערה אנחנו מבינים שירד גשם, טפטוף, מזל! בדיוק בשביל להדק את הקרקע ולא להפוך לבוץ.
לקראת חצי המרחק, השמש מתחילה לעלות וזה עושה לי טוב. זריחה יפה והגוף מתעורר ומתרענן, מרגיש חדש, מלא אנרגיה. מנסה לשכנע את מורן לשיר, אבל זה לא הולך.
עוברים את קובי אורן ומלויו, אומר לו שלום, אבל הוא לא קולט. הוא בסיבוב השמיני והאחרון שלו. ממשיכים ואני שומע שמישהו מתקרב בריצה מאחור… קובי?! הבחור התעורר, מדברים קצת על מרתון ההרים שעשינו יחד ובכלל. הוא עירני (טוען שלא) ומדבר לעניין כאילו שלא עבר כבר איזה 240 ק"מ, לא ייאמן!
מגביר ומצטרף שוב למור ומורן. ממשיכים להתקדם, הזמן עובר והשמש עולה בשמים, מתחיל להיות חם, אני מתחיל להרגיש לא טוב אבל סביר. מדברים כבר פחות ביננו.
באיזשהו שלב, מור מגבירה קצב (ומורידה לסירוגין), אני בסדר עם זה אבל חושש שהיא עלולה למשוך יותר מדי חזק לשלב זה. היא מתכנסת לתוך עצמה. מכיר את המצב מהאימונים שלנו יחד. אני מציע לה להאט, מבקש שתעבור לכדור קפאין בתדירות גבוהה יותר, לא תמיד היא שומעת אותי ואני מודאג. מתייעץ עם מורן ומבקש שתשים לב. קשה לי עכשיו ואני צריך את השקט, לפעמים רץ כמה צעדים מאחורי מור, לפעמים לידה, הדיבור מינורי, תיפעולי. מנסה לחשוב מה אני עושה הלאה, מחשבות ראשונות על פרישה… טוב, נגיע לאוהל ונראה.
המסלול מתעורר לחיים, רואים את רצי ה-60 מולנו ופוגשים פנים מוכרות בינהם (אלון, דורון ועוד), זה נחמד וזה מעודד. לקראת הסוף רואים את המסות של רצי ה-30 וה-20, כמות אדירה של "כל הכבוד" ו-"בהצלחה", זה כיף, זה מעודד, זה מחזק, אני מחייך ומברך חזרה. עכשיו יותר טוב, נראה לי שאצא לסיבוב השלישי…
סיבוב שלישי
באוהל מתארגנים לסיבוב הבא, שרי ומורן עוזרות עם הציוד. מיכל דוידסון הנשמה, באה לעזור, משקה בקולה ומעודדת. אני רטוב וקר לי, כבר לא מרגיש הכי טוב ורוצה בגדים יבשים. נעמי אומרת לי שכדאי שמור תצא עכשיו. מסתכל על מור ואומר לה שתצא מייד, אומר לה שאצטרף בהמשך, אבל יודע שהסיכוי לזה קטן. אני עכשיו גם עם כאב בטן. פרידה נרגשת ממורן, מודה לה עד עמקי נשמתי.
שרי לצידי ואנחנו מתקדמים, הבטן מציקה. למה עכשיו??? היה לה את כל הלילה כשהיינו לבד. עכשיו המסלול עמוס רצים והשטח חשוף. בסוף מוצא איזה מקום ועוצר… ההתאוששות מזה קשה. הראש כואב, הבטן עדיין רוגשת והשרירים ברגליים מתכווצים מהעצירה. מוסיף מגנזיום ואדוויל לתפריט ומתקדם לאט עד שישתחררו השרירים.
כואב לי בכפות הרגליים, ההתקדמות על הדרך הרומית קשה. הרצים המהירים שבאים ממול לא מבינים שכבר אין לך כוח לתמרן ולזוז ונוצרות כמעט התנגשויות. שרי תומכת ומעודדת, מבטיח לה שאגביר קצב בשבילים הנוחים יותר אחרי ג'וערה. ואכן, מגביר קצב, שרי שואלת אם אני קולט שאנחנו בקצבים בקידומת חמש ושש בק"מ השמונים… לא, אני לא קולט, אני רץ! יש את מה שפחות בסדר, אבל הרגלים חזקות ומושכות קדימה.
כמות האנשים על המסלול פוחתת, עכשיו אלו רק רצי השישים. בתחנה בגלעד, בת הזוג של אחד מהם, שואלת אותו אם הוא קולט שהוא כבר אחרי 43 ק"מ, הוא עונה שלא. מצביע עלי ואומר לה שאני כבר אחרי 83 ק"מ. אני מסתכל בשעון… וואלה! אבל עדיין לא קולט. לעומת זאת, את ההלם במבט שלה אני קולט.
שרי אומרת שעכשיו כבר יהיה יותר קל, שמתעודדים לקראת הסוף, אבל לא! אני עייף. היא מספרת לי את כל ארסנל הבדיחות שלה ומתקשרת לבן-זוגה לחפש לי עוד בדיחות – דווקא מצחיק… שומר על קצב טוב, בודק שאני פחות או יותר באותה סביבה של רצי שישים, לפעמים עובר אותם, לפעמים הם אותי.
מגיעים שוב לדרך הרומית וכפות הרגליים שלי מרגישות כל אבן. זה כואב! קשה לי לרוץ על זה ואני עייף, נעצמות לי העיניים תוך כדי תנועה… שרי מודאגת. היא אומרת שאני חולה ומתחילה לעשות רעש כמו שרק היא יודעת. מגייסת שלושה רצי 60 לחגוג לי יום הולדת, מסתבר שאחד מהם גם חוגג היום (מזל טוב!).
כואב לי ואני מאט, נשארים די לבד על המסלול. עוד מעט נעבור את תחנת הקמח שבעמק השלום והסיוט לכפות הרגליים ייגמר.
חוזרים לרוץ, הקצב גבוה. שרי מחמיאה על הקצב, מעודדת. עוברים את התחנה האחרונה ונכנסים אל הדרך שמובילה לזורע. קצת לפני הכניסה לקיבוץ אני מאט שוב, שרי מדרבנת להמשיך, אני מבקש ממנה שתתקשר לחני לשאול אם היא כבר הגיעה עם הבנים שלי, עדיין לא אבל קרובים מאד. מאט עוד, רוצה לתת להם הזדמנות להגיע לפני (ולא בא לי לרוץ על אספלט). מגיעים לכניסה האחורית לקיבוץ, עוד ק"מ וחצי, אפשר לרוץ.
רץ עד הסוף, שרי לצידי, רואה את מור לפני השער, מחייכת. מתקדם לשער, רואה את חני והבנים מגיעים אל אחרי השער עם בלונים, וחוצה…
איזה אושר! אני מחייך, הילדים מתנפלים עליי בהתרגשות, חיבוקים, חני, מור, שרי, אילייה מגיע לברך, שי חזן מחבק. וואו! איזו התרגשות!
שי, שהתמונה שלו מופיעה במילון תחת המונח "איכפתיות", לוקח אותי לשולחן לקבל שקית, דואג שאקבל את החולצות במידה המתאימה, בודק שיש בשקית כל מה שצריך ואז נותן לי.
מתיישב, חני והבנים מוציאים לי זר וכובעי יום-הולדת, איזו חגיגה!!!
הרבה תודה
• למור, השותפה שלי לדרך הזו, לא הייתי בכלל נרשם בלי העידוד שלה, על שעות (לא שעות…) ומאות ק"מ של ריצות יחד, חברות, תמיכה ולמידה.• לשרי, שמלווה אותי מתחילת הדרך הזו בעולם האולטרה, מכירה אותי כ"כ טוב, מייעצת, תומכת, מעודדת מזרימה אנרגיות בדיוק כשצריך.
• למורן, שהגיעה ללוות את מור ו"אימצה" גם אותי, סבלה עשרות ק"מ של רכיבה בקצב צב, גם באימונים וגם במירוץ, עם נתינה והכלה אינסופיים.
• לשי חזן, שמצליח להרים אירוע כ"כ מורכב, עם אירגון מושלם והכי חשוב – נשמה משלו, על האיכפתיות והיחס האישי.
• לצוות ומתנדבי המירוץ שתמיד מוכנים לעזור, לעודד עם חיוך ומכל הלב.
• לרצי האולטרה שלא השתתפו ובכל זאת באו – ללוות, לעודד, לעזור, איישו תחנות ותרמו לאוירה המיוחדת. שרי בשי, אילייה רבינוביץ', מיכל דוידסון ועוד רבים וטובים שהיו שם.
• לחברת גרביטי, על האיכות והמיקצועיות בבחירה והתאמה של נעלי Vasque ותיק ריצה גרגורי.
• לאמא שלי, שמעבר לזה שהביאני עד הלום, שמרה על הבנים כדי שאוכל לצאת לאימוני הלילה ולשבתות הארוכות.
• לבת הזוג שלי, חני, על התמיכה והפרגון, שותפה ללבטים ולהתרגשות, על ההתחשבות בערבי שישי, שנשארה עם הבנים בשבתות בבקרים, ונתנה לי להרגיש שהכל בסדר.
• לבנים שלי, איתם וקורן, הגאווה שלי, שגאים בי כ"כ, לקבל את החיבוק מהם אחרי 100 ק"מ – שווה הכל!
