אנחנו עומדים על קו התחלת הריצה. מסביבי, קרוב ל 2400 רצים נוספים. כל מי שעומד כאן, הוא בעל ניסיון וכמו שכתבתי כבר, חייב היה לאסוף נקודות במרוצים הארוכים מ 80 ק"מ בשנתיים האחרונות. כולם (וכולן) בעלי כושר גבוה וכולם התאמנו חודשים רבים כדי להגיע לארוע הזה

מאת:רן שילון

הכתבה של רן שילון לקראת המרוץ – אולטרה טרייל דו מון בלאן

השעה 11:30 בלילה. התחלת המרוץ נדחתה ב 5 שעות, בגלל סערת ברקים ורעמים שעוברת באזור. הסערה עדיין בשיאה והגשם יורד בעוז. זוהי התחלה טובה למה שיקרה בהמשך התחרות הזו, או יותר נכון, בהמשך בהרפתקה הזו
בתקופת האימונים שלי נשאלתי רבות למה אני מתאמן ובכל פעם שסיפרתי, קבלתי תגובות זהות – כל הכבוד! לאורך כל הדרך, ועד שלא חציתי את קו הסיום, לא הבנתי למה.

מתוך אותם 2400 רצים בכירים מרחבי העולם, רק 1100 זכו להגיע לקו הסיום! כל האחרים, מנוסים לא פחות, חזקים לא פחות, כשלו בדרך.

הכשלון הגיע ממגוון גדול של סיבות: חוסר עמידה בלוחות הזמנים הצפופים והקשים של נקודות הבדיקה בדרך, חוסר יכולת מנטלית להתמודד עם המרחק הארוך – רוב הפורשים הפסיקו בק"מ ה- 110, המהווים כשני שליש מהתחרות, חוסר יכולת להתמודד עם שינויים – השליש האחרון של התחרות שונה לחלוטין בגלל מזג האויר הסוער וכמובן – נפילות ופציעות.

בקילומטרים האחרונים של התחרות, בירידה חזרה לשאמוני, רצנו אלעד ואני ביחד במהירות רבה וכשהגענו לעיר, הגברנו. מאות האנשים שעמדו ועודדו אותנו, קראו בשמנו והופתעו מהיותנו ישראלים (שמנו ודגל הלאום הופיעו על מספר המתחרה שלנו). באותם רגעים אחרונים, בהתרגשות גדולה, שום דבר כבר לא כאב, הרגליים הרגישו קלילות והאושר הציף. רצים לאורך הנהר, שמאלה על הגשר, ימינה למדרחוב הראשי של העיר, דרך הקהל הגדול ומשם סיבוב קצר דרך הכיכר המרכזית בואכה שער ההתחלה והסיום!

רק אחרי שחצינו את קו הסיום הבנתי למה הגיבו כולם ב"כל הכבוד". התחרות הזו, או ההרפתקה הזו, היו מעבר ומעל לכל דמיון. כ- 175 ק"מ ( כ- 10 קילומטרים יותר מהתוכנית המקורית ), עם למעלה מ- 10,000 מטרים של טיפוס וירידות, 2 לילות וכמעט 2 ימים מלאים, כ- 42.1 שעות ריצה (לא קילומטרים) ואנחנו יושבים ושותים לנו בירה בניחותא ולא שומעים בכלל את הרעש וההמולה שמסביב

למחרת בבוקר, נסעתי חזרה לשדה התעופה עם 2 מתחרים נוספים. אני לבשתי את "מדים" – חולצת התחרות והווסט שמקבלים המסיימים, והשניים האחרים – יפנים, לבשו "אזרחית". שניהם, מנוסים משנים רבות של ריצה, לא הצליחו לעמוד בלוחות הזמנים ולא סיימו את התחרות. שניהם הסתכלו בעיניים כלות על הווסט שלי בקנאה רבה. בשדה התעופה פגשתי עוד רצים "במדים", מתקדמים לאט ומהנהנים בנידות קטנות של "גם אני במועדון, זר לא יבין את מה שעברנו" הגעתי מוכן. הגעתי מאוד מוכן להרפתקה. כל האלמנטים – האימונים, הציוד, הביגוד, אוכל, חוסן מנטלי וחוזק פיזי, טקטיקת התחרות, טכניקת העליות והירידות – הכל עבד "כמו בספר".

כאמור, התחלנו את התחרות באחת עשרה ושלושים בלילה. במשך שעות רבות המשיך הגשם לרדת והוא הפסיק רק כאשר עלינו מספיק גבוה והוא הפך לשלג. במשך הלילה, כל עולם הרץ מסתכם בעיגול האור של פנס הראש ואולי רגלי הרץ שלפניו. כאשר עלה הבוקר, נפתחו השמיים והנופים המדהימים. את התחרות התחלתי לאט, כאשר ברור היה לי שהמפתח להצלחה הוא הסבלנות – לא מהר יותר מידי, לא להכנס לסטרס מיותר ולשמר כוחות פיזיים ונפשיים לחלק השני. במקרה שלי, גם אם רציתי לרוץ מהר יותר בחצי הראשון, לא ממש יכולתי. הרגליים היו כבדות ולקח לגוף למעלה מ- 20 שעות להכנס לקצב שלו.

הלילה הפך ליום והיום ללילה נוסף. בשלב זה, ולפני העלייה הקשה ביותר של התחרות, נפגשנו אלעד ואני פעם נוספת ובהסכמה שבשתיקה, החלטנו שמכאן ואילך נמשיך ביחד. הכניסה ללילה השני ביחד, תרמה לשנינו רבות – בקטעים בהם היה לי קשה יותר, עזר לי אלעד ובקטעים הקשים לו – אני תמכתי. הריצה ביחד היתה שונה בהרבה מהריצה לבד. למעשה, רוב המתחרים רצים בקבוצות. כולל המנצחים.

אז, מה צריך כדי להגיע לתחרות כזו? אז ברור, שקודם כל, צריך להתחיל בתחרויות קצרות יותר, אך דומות מבחינת הקושי והמסלול. בנוסף, צריך לחשוב על מספר רב של אלמנטים באימון:
 חיזוק – כללי ומייצבים, כולל פלג גוף עליון. איך? הרבה חדר כושר.
 יום ולילה (ועוד יום ועוד לילה) – ללמוד להתמודד עם חוסר שינה
 תפקודי לב-ריאה – חוסר החמצן בגובה, דורש עבודה רבה של שיפור ה VO2MAX – הרבה אימוני.. מהירות!
 אכילה – תכנון מדוייק של אכילה ושתייה. שימוש של אוכל טכני, במקרה שלי – בעיקר חטיפים חדשים של צ'אלנג' שפתחנו עבור הצבא (תמיד עושה ניסיונות "בבעלי חיים" קודם) + איזוטוני + אוכל בתחנות.
 ביגוד – לתנאיי קיצון של חום וקור. ביגוד טכני ברמה גבוהה מחמם בצורה מספקת, אך עדיין קל וקטן.
 תרמיל גב – גדול מספיק לשאת את ציוד החובה. לפחות 24 ליטרים, כולל מספיק כיסים קדמיים.
 מקלות – קלים, מתקפלים וחזקים. כמעט 100% מהרצים משתמשים במקלות. טכניקת השימוש חשובה.
 טכניקת ריצה, במיוחד בירידות – הירידות תלולות וקשות וכוללות אבני צפחה בחלקים העליונים של ההר, מים זורמים ובוץ וכמובן שורשים ביערות. בלימה לא רק מאטה, אלא מבזבזת הרבה אנרגיה.

• הצבת מטרות ריאליות – בעיקר מטרות ביצוע ולא מטרות תוצאה
• התמודדות עם חוסר ידיעה ושינויים. ההרים ומזג האויר גוזרים שינויים בתחרויות מסוג זה
• פתרון משברים – הידיעה שמשברים יקרו בדרך לא צריכה להבהיל. צריכים רק להיות מוכנים לפתרונם
• הומור וחשיבה חיובית – קל מאוד להכנס ל"חור שחור" ב 3 לפנות בוקר בלילה השני. יכולת ההתמודדות עם קושי זה היא קריטית. כ 250 רצים הפסיקו את הריצה בתחנה של ה 110 ק"מ!

ואולי החשוב מכל, מכיוון שהתחרות הינה תחרות אחת ולא בת מספר ימים, כמות האימונים השבועיים אינה גדולה. שעות האימון השבועיות הממוצעות שלי לאורך שבעת חודשי האימונים לא עולה על 10 – 12 שעות כאשר במספר שבועות שיא הגעתי עד ל 18 – 20 שעות אימון, כך שהאימונים דורשניים פחות מאשר אימונים לאיש הברזל, כדוגמא.

רן שילון
אקסטרימיסט, מאמן ראשי ויזם אנדיור, קבוצת ספורט הסבולת הגדולה בישראל, יזם שיאנרגיה, תוספי מזון לספורטאים, יועץ מקצועי לפולאר ולמיזונו בישראל, רכז מאמני ומדריכי טריאתלון בשיאים

קישורים: ריצה, אולטרה מרתון