את הסיפור הזה יהיה מעניין להתחיל דווקא מהסוף. ביום חמישי 29 באוקטובר השנה לקראת השעה ארבע אחר הצהריים נתקלו תושבי אילת במחזה לא שגרתי. חמישה רוכבים עייפים ונרגשים ירדו מאופניהם ה"מבוצבצות" (מלשון בוץ) בטיילת הרודס בסמוך לשטח ההחלפה המפורסם של ישראמן. כל זה לכל תשואות בני משפחה, חברים והצוותים הלוגיסטיים שליוו אותם במהלך 48 השעות האחרונות. היה זה אקורד סיום מוצלח לאירוע טריאתלון ייחודי, בו לראשונה חמישה ספורטאי סבולת חצו את ישראל לאורכה. במהלך האירוע רצנו ממטולה לטבריה ריצת אולטרה של 65 ק"מ, צלחנו את הכנרת לרוחבה מטבריה לעין גב 10-11 ק"מ (חילוקי דעות בין הגרמין והסונטו שלנו) ורכבנו מעין גב לאילת 410 ק"מ. כל זה נפל על מזג אוויר "מפנק" במיוחד: גשמים עזים, ושטפונות בבקעה ובערבה אך כפי שיפורט בהמשך, ההחלטה שנתקבלה היתה שאנחנו לא נותנים לזוטות להפריע לנו – זה הסיפור שלנו.
אז איך חוצים את ישראל לאורכה בטריאתלון? משתתפי אולטראמן 2015 | צילום: אלבום פרטי
מי המשוגעים שירשמו לכזה דבר?
תחילת דבר: לפני כ-10 חודשים התקשר אלי חברי הטוב "טיטוש" (עמית רון), טריאתלט ותיק ושותפי הנאמן לריצות אולטרה, וסיפר ששמע מחבר על תחרות מחתרתית הזויה במקצת, "Tri-480", הפרושה על פני הארץ ממטולה עד אילת. יוזמי התחרות, אייל מויאל וימית דאון מ"טרי-לונג", החליטו לנסות ולהרים אירוע שכזה בדומה למספר תחרויות "אולטרה מן" אחרות בעולם. השוני העיקרי בתחרות זו היה סדר ענפי הספורט: בניגוד לסדר הסטנדרטי (שחייה-אופניים-ריצה) החליטו המארגנים בארץ לשנות את הסדר לריצה-שחייה-אופנים ומעבר להפסקה מטודית בין הריצה והשחייה (ממתינים לזריחה) שאר האירוע מתקיים ברצף, שלא כמו בתחרויות "אולטרה מן" אחרות בהן התחרות מתפרשת על פני שלושה ימים.
עוד כתבות אולטרה
למה אנשים עושים אולטרה מרתון?
אריאל הלר מספר על האולטרה מן שלו
אולטרה מרתון: איך אוכלים את זה?
מהר מהמצופה הודעות הוואטסאפ בינינו קיבלו מפנה מ"מי המשוגעים שירשמו לכזה דבר?" ל-"נרשמים?". בסופו של דבר נרשמנו 9 משתתפים לאירוע, נפגשנו, דיברנו, דסקסנו תכניות אימון והתחלנו להתאמן. הכל זרם על מנוחות, רצנו, שחינו, רכבנו, כילינו מכרות מלח, מחצבות מגנזיום, מטעי בננות ושאר ירקות עד לתפנית הדרמטית בעלילה שהגיעה בעודנו נכנסים לטייפר המיוחל כ-10 ימים לפני התחרות.
נאלצים לבטל את התחרות
06:15 בבוקר. מסיים אימון ריצה קצר, פותח את הטלפון "אנו נאלצים לבטל את התחרות בשל בעיות ביטחוניות", הלם. ככה פשוט מבוטל ודי ויאלה ביי? חצי שנה של אימונים ומה עושים עכשיו? מתחיל מבול מבוהל של הודעות וטלפונים בין החבר'ה שתמציתם "מה עושים?" בלבול אחד גדול וחוסר רצון ממשי לוותר, כבר התחלנו לחלום, ככה לעזוב הכל?
לאחר יומיים של דין ודברים עם המארגנים במהלכם ניסינו ללא הצלחה לשכנע אותם להמשיך עם התחרות תוך שינויים והתאמות שונות, אנו מקימים קבוצת וואטסאפ חדשה למשתתפים, ומתחילים דיונים סוערים בסוגיית "אנה פנינו?" או יותר נכון "אנא רגלנו". בסופו של דבר נותרנו שישה (אחד נפצע ולצערנו הרב לא השתתף) תוך שמקבלים החלטה – לא נותנים לזוטות להפריע לנו ומרימים את האירוע בכוחות עצמנו ובמועד שנקבע – ויהי מה. עוד החלטה שהתקבלה היתה הפיכת הטירוף הזה למסע משותף ולא על בסיס תחרותי – אם בשיגעון אז ביחד ועד הסוף.
ריצה "שקרנית" ממטולה לקרית שמונה | צילום: אלבום פרטי
בימים המעטים שנותרו פתחנו חמ"ל שלא היה מבייש אף צבא. סוגרים לוגיסטיקה של הליוויים, ביבשה ובמים, תיאומים ביטחוניים, מקבלים רוח גבית מנותני חסות (תודה גדולה לרוני מרודי פרוג'קט שהפתיע וחילק משקפיים למשתתפים) ובסופו של דבר מתייצבים ב-27 באוקטובר אחר הצהריים בחניית מרכז קנדה במטולה, עם לא מעט חששות מה טומן העתיד (איך הרגליים יתפקדו? תחזית מזג אויר נוראית וכו'), תמונה קבוצתית ויצאנו לדרך.
יוצאים לדרך וזוכים ב"ריצה שקרנית"
רצים על שולי כביש 90 לעבר קריית שמונה ובהמשך לטבריה. כולנו עם "עומק" רב ברגליים מהאימונים וממרוצי אולטרה שונים בהם השתתפנו, אך בניגוד למרוצי אולטרה רגילים הנערכים בדרך כלל בשטח ועם דגש על עליות, פה תוואי המרוץ הוא על אספלט ובמגמת ירידה מתמשכת. זוהי ריצה שקרנית. תחושה של ריצה קלה ומהירה. אנחנו רצים בדבוקה, עושים הפסקות שתייה ומזון ביחד והכל נראה מבטיח עד הקילומטר ה-40 בערך. אחד החבר'ה מתחיל לסבול מכאבים חזקים בברך עד כדי מחשבות פרישה, אנחנו מאיטים, הברך נחבשת וממשיכים להתגלגל לכיוון טבריה. לקראת סוף הריצה הברכיים והארבע ראשי של כולנו כבר זעקו לעזרה. מסיימים בסמוך לחצות בטבריה, עולים (בקושי) על מכוניות המלווים שלנו ונוסעים לארוחת פסטה ושינה קצרה בבית הוריו של טיטוש.
04:30, השכמה, קפה קצר, עולים על חליפות השחייה ונוסעים לטבריה לנקודת הכניסה למים. שלוק איזוטון וג'ל לארוחת הבוקר ומתחילים לשחות בליווי קיאק בניצוחו של ערן אחיו של טיטוש. כל שעה ג'ל ומים, לכולנו זה המרחק הרב ביותר ששחינו, ההרגשה הכללית שהחוף המזרחי לא רק שלא מתקרב אלא מתרחק, ואנחנו בכלל חשבנו שהכנרת הצטמצמה עם השנים. לאחר כ-4 שעות וכחצי קילומטר מהחוף מפתיע אותנו רחפן של חבר שדואג ללוות ולהנציח את סוף השחייה.
נכנסים לשחות את המרחק הגדול ביותר שכל אחד מהם ידע | צילום: אלבום פרטי
גשם זלעפות וסופת ברקים
המלווים והמשפחות מחכים ומחכות לנו על החוף בעין גב. אני מקבל זריקת עידוד בדמות אשתי שהפתיעה וחיכתה לי על החוף. קילוף חליפות, כמה דקות התאוששות, עולים על בגדי רכיבה, לועסים משהו ומתחילים להתגלגל לכיוון כביש 90. מזג האוויר עדיין מעונן בלבד. עצירה ראשונה אחרי 40 ק"מ בבית שאן מגיעה יחד עם הגשם הראשון. שותים, אוכלים וממשיכים. מגיעים למחסום בקעות, הגשם מתגבר ומסתבר שבהמשך הכביש חסום. אנחנו מחליטים להמשיך לרכוב ולקבל החלטות באזור מפגש הבקעה. במקביל הצוות הלוגיסטי שלי יוצר קשר עם גורמי הביטחון ומצליח ליצור קשר עם השופל שמפנה את הסחף שחוסם את הכביש ומסכם אתו להעביר אותנו בכף של השופל.
מגיעים לאזור העוג'ה. עדיין גשום, מתחיל להחשיך אבל מוסרים לנו שהכביש נפתח. פקק גדול, אנו רוכבים בתוך הסחף והבוץ, עוקפים את התנועה ומגיעים עם החושך לצומת הלידו/אלמוג בחלקו הצפוני של ים המלח. בשלב הזה אנחנו אחרי כ-130 ק"מ רכיבה. הפסקת אוכל, מרכיבים פנסים, עולים על ציוד לילה וממשכים דרומה. עצירת תדלוק מזון ושתייה לאחר העליות של עין גדי, חולפים על פני המצדה ומתחילים להריח את צומת הערבה. לקראת 02:30 לאחר העלייה המפנקת מים המלח לצומת הערבה אנו נוחתים עם גשם זלעפות וסופת ברקים מדהימה בתחנת הדלק. 230 ק"מ מאחורינו.
הצוות הלוגיסטי מפנק אותנו במרק חם, מחליפים לבגדי רכיבה יבשים ועולים על האופניים, מקבלים הודעה שנחל תמר עלה על גדותיו והכביש חסום. הצוות הלוגיסטי שוב נכנס לפעולה ומובטח לנו שהשופל יפעל במהירות המרבית לפתיחת הכביש. כל אחד מאתנו תופס פינה ונשכב, בין אם במכונית או ליד משאבות הדלק או על רצפתה הלא נוחה של חנות הנוחות בין מדפי החטיפים.
גם את זה אפשר לעבור עם האופניים | צילום: אלבום פרטי
למרות הכל מחליטים להמשיך
מעירים אותנו לקראת השעה חמש בבוקר, הכביש נפתח, עולים על האופניים, רוכבים חצי קילומטר ומגיעים לאזור שנחסם, השופל עדיין עובד אבל הכביש חסום. התייעצות קצרה ואנו מחליטים להמשיך (זוטות אמרנו?) יורדים מהאופניים, שמים אותם על הכתף וחוצים בבוץ את הכביש. עולים חזרה על האופניים, השחר הפציע והחיים יפים.
מגיעים לצומת עין יהב, מזג האוויר התבהר, הצוות הלוגיסטי שוב מפנק אותנו באוכל ושתייה ואני מקבל זריקת עידוד נוספת: שלושת ילדי ואשתי חוברים אלינו ומצטרפים לליווי עד הסוף, שומרים היטב על עצמנו מנהגים חסרי סבלנות על כביש הערבה. עצירה נוספת אצל כושי ב-101, לגלידה ושלוק איזוטון. הדרך מדהימה, הנחלים בצדי הדרך מלאים מים, ממשיכים, הישבן והרגליים בשלב הזה כבר מציקים, ומתווספים לזה תקלה בהילוכים שהחלה בשלב כלשהו על כביש ים המלח ונוספה על כך גם תקלה בקליטים של הנעליים שנדפקו במעברי הבוץ אי שם בלילה. באזור יטבתה נאותה הרוח להתהפך וסיפקה לנו קינוח ראוי בדוגמת רוח גבית. עצירה אחרונה, ג'ל בננה איזוטון, כבר אין כאבים ואין עייפות, אנו טסים, חולפים במחסום איילות על פניהם הנדהמות של חיילי מג"ב. עוד 2-3 ק"מ שנמחקו מהזיכרון וזהו, תם ונשלם.
אקורד סיום מוצלח. משמאל לימין: עמית (טיטוש) רון, שמוליק איטח, אלירן חי, דותן מאיר, דורון אביגדורי | צילום: אלבום פרטי
נשאר רק להודות לכל מי שדאג לנו, הצוותים הלוגיסטיים במיוחד לצוות "האריות" של טיטוש ושלי (אריה ואריק) המופלאים, ולמשפחת רון המקסימה ולכל המשפחות והחברים. תודה לארבעת המופלאים: אלירן, שמוליק, דותן וטיטוש, ולשלומי שלמרות שנפצע היה איתנו בלב ובנפש. זכיתי בחברים לחיים. ולמי שמודאג: כבר התחלנו לתכנן את אולטראמן ישראל 2016, זאת תהיה גרסה משופרת, דומה אך שונה. יש למה לצפות.
