מאת:עופר ביידה

החלק הראשון של הסיכום שלי לאולטרה מרתון חוצה ארץ כאן

החלק השני של הסיכום שלי לאולטרה מרתון חוצה ארץ כאן

במשך הלילה אמרתי לעצמי שאחת הסיבות שאני לא רץ, היא לא רק בגלל עייפות, אלא בגלל שאני לא רוצה לרוץ לבד בחושך, מתוך חשש ליפול ולהיפצע.

כשיהיה אור אחזור לרוץ.

עכשיו יש אור, מצד שני ניסיון קצר לרוץ מזכיר לי שמנשא המים מעיק עלי, כנראה שבכל זאת אאלץ להסתפק בינתיים בהליכה.

כמובן שעליות לא עוזרות לי לשנות את דעתי בקשר לחזרה לריצה.

לפחות הנוף נראה קצת יותר טוב בשעה זו.

רצי המקצה ל-60 קילומטר הוזנקו בערך בשעה ארבע לפנות בוקר ביום שישי.
שעתיים ועשר דקות לאחר מכן, אני פוגש את הרץ המוביל עוז קרון, בדרכו אל נקודת הסיבוב, לרצי מקצה זה.

המצלמה עוד לא לגמרי התעוררה, וייקח לי קצת זמן להרגיל אותה שוב, לצילומי ספורט לאור יום.

אני מנסה שוב, כאשר אבי סויסה ואיליה רבינוביץ מופיעים ממול.

בסוף זה אולי יצליח, כמו שבטח מקווה גם יגאל נחום.

יעל גרונלנד תסיים במקום השני מבין הנשים,

ואילו תמי וונסובר תסיים שלישית וראשונה בקטגוריית הגיל שלה.

אחריה אני פוגש את עדי גפני, שתסיים ראשונה מבין הנשים במקצה זה (60 ק"מ).

נראה שיורם רוברטס מרוצה מהמרוץ עד כה, אפשר להניח שהוא במיוחד מרוצה, מהמשקאות האיזוטוניים של ISOPRO שחולקו במרוץ, אותם הוא מכיר די טוב מהבית…

חבורת רצים מגיחה לפתע ממול,

וזוכה אפילו לתמונה משותפת.

אלון גבע חוצה את "הנחל" הקטן כשלאוזניו אוזניות, מעניין אם הוא שומע את גבע אלון…

באולטרה מרתון האחרון של פרו-ספורט אסף ליבנה רץ 50 ק"מ כמוני, רק שהוא עשה זאת ביחד עם אביב לאופר, כדי ללוות אותו בחציו השני של 100 הקילומטר שאביב רץ באותו המרוץ.
היום אסף משתתף במקצה ל-60 ק"מ, מעבר קצת יותר הגיוני, מאשר הניסיון שלי לקפוץ מ-50 ק"מ ל-100 ק"מ, בפעם אחת…

לפי התוצאות הרשמיות ענת מאיר ושי גולדלוסט ירוצו יחד עד לסיום.

מזמן לא צילמתי חיצים, עליהם אני בונה שיראו לי את הדרך, לתחנת יער המלאכים.

כמובן שזה לא מונע ממני "להציק" גם לרצים שאני פוגש בשאלה, נו כמה נשאר עד לתחנה…

לפחות על החץ הבא רשום במפורש – יער המלאכים, סוג של חידוש בשלטים שראיתי עד עכשיו.

לפני ההגעה לתחנה אני עוד פוגש את תומר גמינדר ודבורי ריכרט, שרצים יחד.
התכנון שלהם היה לרוץ יחד את כל 60 הקילומטרים, אבל בסופו של דבר דבורי פורשת לאחר 30 ק"מ בגלל פציעה, ואילו תומר מסיים את הריצה בלעדיה.

העצירה הבאה היא כבר בתחנת יער המלאכים.
אחרי שתייה וקצת אוכל, אני מוצא זמן גם לתמונה משותפת, עם מרשלית יער המלאכים נרקיס.

מאחר ונרשמתי רק אתמול למרוץ מספר המשתתף שלי הוא 900, בניגוד למספרים של רצי ה-100 ק"מ האחרים שנעו בין המספרים 50 ל-100.
על כל מספר גם נרשם שם המקצה ושם הרץ/ה, חנה שפירא רשמה לי על המספר לבקשתי (לפני 15 שעות), את השם ושיוכי למקצה ה-100 ק"מ, בתקווה ליחס מועדף בתחנות הריענון.

עד לרגע זה חשבתי שאני אחרון רצי ה-100 ק"מ, למרות שבתחילת החצי השני של הדרך, פגשתי את אוסקר טוזמן.
והנה אוסקר מופיע אף הוא ביער המלאכים.

ניר שפר מופיע עם מספר של המקצה ל-100 ק"מ, אבל הוא זינק בסופו של דבר למקצה ל-60 ק"מ, אותו יסיים בהמשך.
אחרי 15 שעות ולפני עוד כ-22 ק"מ לסיום, אני לא יכול שלא לתהות, אולי גם אני הייתי צריך לנהוג כך…

אוסקר מספר לנו שהוא טעה פעם שנייה (אחרי שפגשתי אותו לאחר שיצאתי מתחנת תע"ש).
ולטענתו לפי הקצב המתוכנן שלו, רץ כבר 18 ק"מ מיותרים, מתוכם 8.5 ק"מ בביקור הקודם שלו ביער המלאכים, בעקבות הכוונה לא נכונה, גם נרקיס מזהה את אוסקר, מביקורו הקודם בתחנה זו.

לאחר כעשר דקות, אני נפרד מנרקיס ומיער המלאכים,

ומעדכן גם את שטיח הבקרה בעזיבתי, הוא רושם לי 15:07 שעות.

הגנרטור עדיין שולח אנרגיה לבקר, למזלם של רצי ה-60 ק"מ הרבים שעדיין אמורים לעבור פה, בדרכם חזרה מתחנת נחלה (נקודת הסיבוב שלהם).

החץ בהמשך הדרך מבשר לי שהוא מראה את הדרך לנועם, חבל ששיטה זו לא אומצה לכל אורך המסלול, כמובן שבלילה זה היה יותר קשה, אבל כל דבר ניתן לפתור.

החץ הבא שולח אותנו, למעבר מתחת לגשר הנראה בתמונה.

סרט הסימון שאני מזהה בצד השני של המעבר, מאשר שאנחנו אכן צריכים לעבור דרכו.

אנחנו ממשיכים לעקוב אחר החיצים – מקרוב,

או מרחוק.

אוסקר ממשיך לחפש כמוני,

את החיצים הנכונים,

שייקחו אותנו לנועם.

גדעון אורן עובר אותנו בדרכו למקום השלישי במקצה ל-60 ק"מ.

אוסקר רץ קדימה,

אבל מסתובב, בשביל תמונה טובה יותר, לכבוד היום הולדת לאחד הנכדים שלו, שייחגג למחרת היום.

אוסקר ואני מנצלים מפגש עם עוד חץ, לדיון עקרוני בסוגיית החיצים והטעויות, שנגרמו במהלך הלילה.
אני מציע הוספת כיתוב שיבהיר את שייכות החץ לחלק הראשון או השני של הריצה, או שם תחנה (כמו שראינו באזור יער המלאכים), אוסקר מעדיף כיתוב, שיראה את מספר הקילומטרים אליו החץ מתייחס, ולאיזה מקצה הוא שייך.

אני מעדכן את אוסקר שהמרחק של המרוץ היה מראש 105 ק"מ ולא 100, אז כנראה שהוא רץ קצת פחות מ-18 ק"מ מיותרים…

אנחנו נפרדים מיער המלאכים,

וממשיכים עוד כעשרים דקות, בדרכינו אל תחנת נועם,

שמופיעה לאחר זמן קצר מימין.
התחנה נראית כמי שעדיין עוזרת לרצים,

וכך אני נשאר בה מספר דקות כדי לתעד את רצי המקצה ל-60 ק"מ שמגיעים אליה.

תמונה אחרונה של התחנה,

לפני שאני ממשיך הלאה.

אני חוזר לצלם ארץ ושמים,

עד למפגש שני להיום עם יעל גרונדלנד,

כמו גם עם אבי סויסה.

אני פוגש עוד ירידה,

שמתחלפת בעלייה,

לפני שאני מגיע לנקודת הסיבוב של רצי המקצה ל-30 ק"מ, יחד עם יובל רייז.

בזכות נקודה זו אני "מרוויח" עוד נקודת ריענון, 26 דקות אחרי ביקורי בנקודה הקודמת.

חזרה למסלול למפגש עם סנדרה ברטל ואלה דגן.

נראה שגם שי ירון מרוצה מהמפגש עם "הרץ המצלם".

ליאת לוי מחייכת, גם אחרי שעה וארבעים דקות של ריצה.

הרץ הבא שאני פוגש, הוא המתחרה שלי לתואר "הרץ המצלם" – עופרי מילר שמשתתף אף הוא במקצה ל-30 ק"מ.

כנראה שמרוץ אולטרה ללא מפגש עם כוורת, לא אפשרי במקומותינו…

אייל עורב שרץ במקצה ל-30 ק"מ, מוכר גם כמי שמעודד עזרה בין קהילת הרצים, בין היתר ע"י איסוף נעלי ריצה משומשים, למען המאושפזים של המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, שבו הוא עובד בתור אח מוסמך.

אחריו אני פוגש במיכאל זיו, יו"ר איגוד הטריאתלון, שבימים אלו בוודאי שוקד יחד עם רבים אחרים, על ההכנות לטריאתלון אילת – גולת הכותרת של תחרויות האיגוד במשך השנה – שייערך מספר ימים, לאחר כתיבת שירות אלו.

יורם רוברטס, אותו פגשתי בחלקו הראשון של ריצתו במקצה ל-60 ק"מ, כבר בדרך חזרה,

ומהר מאד נעלם במורד הירידה.

הבעיה היא שאחרי הירידה מופיעה עלייה – שגם מרחוק,

ועוד יותר מקרוב, נראית די מאיימת…

אני מהר מאד מבין שסוף העלייה, היא בעצם התחלת הירידה, בה עברתי להליכה מאד איטית, לפני קצת יותר מ-15 שעות, כאשר אז לא ממש יכולתי לראות את הסיבה לכך.

אהוד אכר שיסיים אף הוא בהצלחה את המקצה ל-30 ק"מ, מתמודד עם אותה המשימה בשלב זה, רק שבמקרה שלו, אור השמש עוזר לו לראות, היכן להניח את רגליו לקראת הצעד הבא…

עופרי מילר (כמובן עם מצלמת הטלפון הנייד ביד), שורד גם הוא את העלייה,

ומחליט ללות אותי קצת, בקצב הספק ריצה ספק הליכה שלי – תודה רבה!

ברק בן-אבינועם זוכה לליווי צמוד, ואני מרוצה שהגשר נגלה באור יום, במלוא הדרו.

גם תמי ששון וחן הראל יסיימו יחד את המקצה ל-30 ק"מ.

הגיע הזמן לחזור לצלם בכיוון ההתקדמות שלנו.
אין ספק שמי שאוהב נוף מדברי, לא יתנגד לכך.

הזמן ממשיך לחלוף, ואני פוגש את הדר פרי (טריאתלטית בעצמה) ששואלת אותי אם ראיתי את איתי פרידמן?

אחרי יותר מ-17 שעות על הרגליים, אני לא ממש מבין למי היא מתכוונת, אולי אם היא הייתה שואלת על  itaitai (כינויו של איתי בפורומים בהם אנחנו כותבים), הייתי יודע למי היא מתכוונת.

עופרי מצלם את שיחתינו, מה שיאפשר להדר "להוכיח" בהמשך, שהיא אכן הפעילה את כל כישוריה וקשריה, בניסיון לאתר את איתי…

עוד רצי 60 ק"מ ממשיכים לחלוף על פנינו, למשל אורן לוי ודורון פנחס.

עוד מספר דקות חולפות, ומרחוק נצפים רכבים,

זוהי כמובן תחנת מאחז, גם היא נראית בינתיים מועילה לרצים ולרצות.

כנראה שהייתי צריך גם לדרוך על שטיח הבקרה שהיה בתחנה, אבל רצים אחרים "שכנעו" אותי שהיא לא מיועדת לרצי ה-100 ק"מ.

מצד שני, המצלמה שלי בהחלט מוכיחה שביקרתי בתחנה זו…

עוד רבע שעה חולפת ועופרי מחליט שבכל זאת כדאי שיסיים את המרוץ בריצה.

אני מודה לו (כמובן גם עם תמונה דו-צדדית) על הליווי בקילומטרים האחרונים, והוא מבטיח שלאחר שיסיים, יחזור ללות אותי בשני הקילומטרים האחרונים.

אוסקר טוזמן התקדם הלאה, בזמן של "טיול הצלמים" שלי ושל עופרי מילר.
וכך אני ממשיך לרוץ לבד,

עד שניב מרקמן חולף על פני, בדרכו לסיום המקצה ל-60 ק"מ.

פגשתי כבר חלק את חלק מרצי המקצה ל-60 ק"מ שזינקו בארבע לפנות בוקר, כמו גם את רצי המקצה ל-30 ק"מ שהוזנקו שלוש שעות מאוחר יותר.

אני יודע שעוד לא הגעתי לנקודת הסיבוב לרצי המקצה ל-15 ק"מ (שנמצאת כמובן 7.5 ק"מ מהזינוק), אותה ביקרתי לפני 17 שעות, ולכן אני לא מצפה לפגוש רצים אלו, בשלב זה.

בדיעבד גם לא הבנתי בזמן צילום התמונה הבאה, שדודי אסרף שמופיע בה, נמנה על רצי מקצה זה.
הוא הרי לא אמור היה להיות פה, מאחר ואמור היה להסתובב בנקודת הסיבוב, אליה לא הגעתי עדיין.

מסתבר שדרמה קטנה התחוללה לפני זינוק המקצה ל-15 ק"מ, כאשר לדברי הרצים שהשתתפו בה, כפי שהתפרסמו לאחר המרוץ, המשטרה לא אישרה את הזינוק, והרצים והרצות יצאו לריצה (לטענתם) על דעת עצמם.

האם זו הסיבה שדודי המשיך הלאה, לאחר נקודת הסיבוב של המקצה שלו, לא ממש ברור לי, העיקר שגם הוא הסתובב חזרה בהמשך, וסיים בסופו של דבר ריצה זו.

אני ממשיך "לקלל" את העליות,

אבל שמח לפגוש את רחל חזן הוותיקה, בדרכה למקום השלישי בקטגוריית הגיל שלה, במקצה ל-60 ק"מ.

מבנה מוכר נראה בקצה עוד עלייה,

הכיתוב עליו מספר שזהו תל נגילה, מה בדיוק תפקידו בשמורת הטבע לא לגמרי ברור לי.
האם זוהי תחנת רכבת תפעולית?

פחות חשוב כרגע, כי בצד השני של המבנה, מופיע הכיתוב שמבשר שהגעתי סוף סוף, לנקודת הסיבוב למקצה ל-15 ק"מ, גם שטיח הבקרה למקצה זה מחכה שם.

כנראה שאני לא אפגוש כבר (עוד) רצים מהמקצה ל-15 ק"מ.

את החץ הקרוב, אומנם אין בעייה לזהות בתמונה הבאה, קצת יותר קשה לראות, שהצהוב בעיניים באופק, שמשתלב בצבעי המדבר,

הוא לא אחר מאשר תחנת הדלק פז, שם מחכה לנו תחנת הריענון האחרונה, 5 ק"מ מן הסיום.

אני אכן מגיע אל התחנה 18:20 שעות לאחר הזינוק של המקצה שלי (שעה 10:20 בבוקר יום שישי), רק כדי לגלות שהיא נראית די נטושה.

אני עוד צועק למי שנראה מסתובב, רחוק בין העצים הנראים בתמונה (בלי שאני יודע, אם הוא בכלל קשור למארגנים או לא), אם נשאר מים או משהו, ונענה חזרה (לפחות כך זה נשמע) בשלילה.

כמובן שעכשיו אני שמח, על שביקשתי מהחבר'ה בתחנת כפר מנחם, למלא לי מים במנשא מים שלי, שיצטרכו להספיק לי עד לסיום.

אני ממשיך בדרך, ורענן כהן עובר אותי כשבידו בקבוק, בדרך לסיום של מקצה ה-60 ק"מ.

הזמן חולף לו לאיטו, העננים בתמונה מזכירים לי, שירד קצת גשם, במקביל לשמש אותה חווינו מאז עלות השחר.
מאחר ולא צילמתי את טיפות הגשם, אני כבר לא יכול לעדכן מה הייתה בדיוק השעה…

מנשה הרמן התמודד אף הוא עם 60 הקילומטרים, וגם הוא עשה זאת בשיתוף עם חגורת ריצה, כך שאפשר לקוות שגם הוא, התמודד לא רע עם חוסר המים בתחנת פז.

זה כנראה נכון גם לגבי רועי שלו ושי חכם, שייסיימו את 60 הקילומטרים באותו הזמן.

זה כנראה ממש לא המצב, במקרה של מתן שפי שרץ ללא מים…

זה ממש לא משנה אם ההוראה שניתנה לרצים, לרוץ עם כמות מינימלית של מים, נשארה בתוקף עד לזינוק של המקצה ל-60 ק"מ, או בוטלה לבסוף – לא ייתכן שתחנה שהרצים בונים עליה, אחרי מרחק לא קטן שהם עברו, וממוקמת 5 קילומטרים מהסיום, תישאר ללא תועלת כאשר יש עדיין משתתפים על המסלול!!!

אני שוב נשאר לבד, אבל ביום זה כמובן פחות נורא, גם אם אני לא ממש רץ קדימה, כמו שחשבתי לפני כמה שעות, לפני הנץ החמה…

אני פוגש עוד מעודדים בשטח, שלא מתנגדים לתמונה משותפת.

עופרי מילר חוזר כמו שהבטיח (אפילו עם אופניים ששאל מאחת הרצות), ללות אותי לקראת הסיום.

גם פאול גרוס יסיים את המקצה ל-60 ק"מ כמו גדול.

הבטחתי לפני בערך 4.5 שעות, ששי גולדלוסט וענת מאיר ירוצו ביחד עד לסיום, אז כנראה שהמפגש הבא מאשר זאת.

אם הזכרנו את הסיום, אז הוא כבר די קרוב, ועופרי מחליט לצלם אותי מגיע אליו.
התגובה שלי מתבטאת בכך שאני מגייס שוב גם את המצלמה השנייה (להלן האולימפוס) למלאכה.
אבל ניתן תחילה את הכבוד לקאנון שעבדה קשה בשעות האחרונות,

לפני שנעבור לאולימפוס…

קצת מוזר שאחרי קרוב ל-110 ק"מ, אני מחליט שמצלמה אחת לא מספיקה,

ומתעקש להשוות ביצועים ביניהן.

אני עובר בשער הסיום השני, מצלם את צלם 4sport,

שהגיע בריצה כדי לצלם אותי.

תודה!

אפשר לסכם את הריצה (אם אפשר לקרוא לה כך): זמן רשמי 19:23:26 שעות, הגארמין כזכור שבק חיים כבר לפני 4 שעות בתחנת נחלה, כך שאני יכול רק להעריך שעברתי בזמן זה בערך 110 ק"מ.

בעוד החצי הראשון לקח לי 7:55 שעות לערך, הרי שהחצי השני (ללא חצי שעת המנוחה שלי, בנקודת הסיבוב בתחנת תע"ש) לקח לי כמעט 11 שעות…

כאשר אני מעלה את המסלול (בימים אלו) ל-Google Earth, כדי לנסות להשוות בין המסלול בהלוך לבין החזור, למשל כדי להבין את הבירבור בשני הפעמים בהם ניסיתי למצוא את תחנת כפר מנחם, אני מגלה שלא מספיק שהגארמין לא תיעד את החלק האחרון (בסה"כ 40 ק"מ…) של הריצה/צעדה/מסע שלי, אלא גם למעשה המסלול מתחיל רק בשעה 2010-10-28T23:41:17Z.

כלומר אם נעבור משעון גריניץ' לשעוננו, השעה הייתה 01:41 בלילה שבין חמישי לשישי.

מהר מאד אני מבין שהעובדה שלפני מספר חודשים קבעתי את הפרמטר Data Recording בהגדרות הגארמין לערך של – כל שנייה, בשביל למדוד במדוייק את המרחק של מסלול "גולדה" בחולון, לא ממש התאים לריצה של 19.5 שעות…

במצב זה הגארמין מבצע דגימה (בעזרת הלוויינים שהוא רואה) כל שנייה, ולכן זיכרון המכשיר מתמלא לאחר כ-3.5 שעות, לא בטוח שהשימוש באפשרות השנייה – Smart Recording, היה מספיק במקרה זה, אבל כנראה שיותר ממה שקיבלתי מהגארמין בפועל, בגלל הטעות בהגדרה למרוץ מסוג זה.

אחרי הסיכום, אפשר להמשיך, להחזיר לחנה את שבב המדידה, ולקבל חולצה (אפילו במידה שלי, מה שלא מצליח בכל מרוץ).

עופרי מילר סיפר לי בדרך (לאחר שחזר ללות אותי בשני הקילומטרים האחרונים), על חלה עם צימוקים שמחכה לי בסיום, עכשיו הוא מופיע עם התנצלות שכבר לא נשאר, ואני צריך להסתפק בתפוח…

עופרי ממליץ לי על דוכן המיצים שהתמקם במתחם, ואני שמח שיש לי בכיס המכנסים, גם קצת כסף שסחבתי במשך 110 ק"מ…
אבל לפני זה, אני מצלם את ראובן מילמן (היזם/מארגן/מנהל המרוץ) מעניק את מדליית הסיום ללימור מורה, חניכתו בקבוצת "יעדים".

בביקור הראשון שלי ביער המלאכים, סיפרתי על האימון למרוץ זה (חוצה ארץ), אליו הגעתי ובסוף לא ממש רצתי בו.

לעומת זאת, כן רצתי באותה הפעם, עם  קבוצה אחרת של מתאמנים של ראובן ו"יעדים",ריצת אימון במסלול אחר בכבישי האזור.

את רוב ריצת האימון עשיתי עם לימור, אומנם אז לא היה לי ספק שהיא תסיים במרוץ (היום) 60 ק"מ, אבל ספק אם היא או אני חשבנו בסוף אותו אימון, לא ממש מוצלח מבחינתי (בלשון המעטה), שאתייצב למקצה ל-100 ק"מ, וגם אסיים אותו (איכשהו), חודש אחרי מרתון ברלין, שגם הוא נראה אז רחוק מאד ממני…

Simon Wrigley מסיים אף הוא בהצלחה את המקצה ל-60 ק"מ,

ואני מחליט לפנות לדוכן המיצים לפי המלצתו הקודמת של עופרי מילר.

אוסקר טוזמן שסיים כ-6 דקות לפני, מבקש שאממש את הבטחתי את רצנו יחד, לצלם אותו עם הגביע, כשהוא לבוש עם החולצה עם תמונות נכדיו.
כמובן שאני נענה לבקשה.

אני פוגש את דבורי ריכרט (שמה לעשות לא מופיעה בתמונה הבאה), ומתיישב לנוח ליד חבריה וחברותיה לריצה.
כן בתמונה אלה דגן,לימור הגני וסנדרה ברטל שרצו וסיימו את המקצה ל-30 ק"מ.

אני אפילו מתכבד בקולה פפסי מקס (או משהו כזה), וכנראה שאחרי 110 ק"מ, גם "שונא" משקאות דיאט כמוני מתלהב ממשקה זה, ומבקש מנה שנייה…

ניפרד מהמרוץ ומהתמונות, עם תמונת אווירה אחרונה, של סנדרה ברטל ולימור הגני.

סיכום:

1. לא באמת היה סיכוי שאצליח לרוץ 100 ק"מ בלי להתאמן, גם עם מנוחה בתחנות הריענון, אפילו אם התחנות היו יעילות ומפוזרות, כמו אלו שמהן ניהנתי חודש קודם לכן, במרתון ברלין.

2. השילוט במרוץ טעון שיפור, עצם העובדה שלא מעט רצים טעו, מלמד שיש להציב אותם כנראה בצפיפות יותר גדולה (כמובן כך שייראו בבירור גם בלילה), וכך שיהיה ברור לאן הם מובילים.

מאחר וזוהי לא ריצת ניווט, לא ניתן לסמוך על הכרת הרצים את סיפורי הדרך, בוודאי לא רצי המקצים הבודדים, שלא ממש ירוצו עם הדפים ביד, בניגוד לרצי השליחים שאולי עוד יכולים לקרוא את סיפור הדרך, בדרכם לתחנת ההחלפה, כמובן אם לקחו אותם איתם ברכב.

בהקשר זה, אפשר לשקול לתלות על מעין לוח מודעות בכל תחנה, את סיפור הדרך של הקטע הבא, אבל זה בשום אופן לא במקום שלטים/הכוונה ברורה ומאירת עיניים!

3. העובדה שחלק מתחנות הריענון, תפקדו היטב גם בהלוך וגם בחזור ואחרות לא ממש, וכמובן במיוחד בנושא המים לרצים הצמאים לאחר לא מעט קילומטרים, היא בעיה רצינית.
יש לדאוג ולוודא שכל התחנות יידווחו על צפי למחסור קרוב, ולהשלים אותו בעזרת רכב מטעם המארגנים, שזה יהיה תפקידו!

4. לא סביר שבמרוץ שנמשך לאורך כל כך הרבה שעות לא ימוקמו שירותים כימיים לפחות בתחנת החלפה אחת!

5. הייתי מצפה שיישאר אוכל קצת יותר מגוון מתפוחים,לרצים שסיימו מרוץ לא קצר, גם אם סיימו בשעה שכבר קרובה יותר לשעת צהריים, ושרצים ורצות אלו יוכלו להרוות את צימאונם גם בעזרת שתייה ( איזוטונית למשל) מטעם המארגנים, בלי להוריד במאום, מהיוזמה היפה של דוכן המיצים הטבעיים (בתשלום), שחיכה במתחם הסיום.

באותו אופן, אם לא הייתה מגבלת זמנים ברורה, לא ייתכן ששער הסיום ייקופל, כאשר יש עדיין רצים על המסלול.

6. אני בד"כ משתדל לא לכתוב על דברים להם לא הייתי עד בעצמי, או בעזרת המצלמות שלי.

מצד שני אפשר להתייחס, למה שלא אני ולא המצלמה שלי, לא ראינו במהלך השעות הארוכות:

למשל ג'יפ מג"ב או רכב אבטחה אחר, כמו גם אמבולנס מד"א או רכב עזרה ראשונה אחר.
כמובן זה לא מוכיח שהם לא היו בחלק מהזמן, היכן שהוא ב-80 הקילומטרים (הלוך וחזור), שעליהם התפרס המרוץ …

אני יכול רק לשמוח שאני אישית, לא נזקתתי לשירותיהם של גורמים אלו…

7. מרוץ/צעדת/מסע חוצה ארץ שלי מסתיים, לאחר שביליתי שעות רבות, בחיפוש אחר אור בלילות כהים!

קישורים קשורים
תמונות אולטרה מרתון חוצה ארץ 2010, כולל כל התמונות מכתבה זוכאן

סרטון שהכנתי מהתמונות שצילמתי במהלך המרוץ כאן

תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר