מאת:עופר ביידה

החלק הראשון של הסיכום שלי לאולטרה מרתון חוצה ארץ כאן

פחות משתי דקות חולפות ואני פוגש עוד פנים מוכרות.
לשאלה כמה רחוקה התחנה, אני לא יודע להשיב, כי מבחינתי תחנת נחלה די רחוקה, הבעיה שבדיעבד, כנראה לא זאת הייתה כוונת המשורר(ת)…

אני ממשיך לרוץ,

אל מעבר המים הראשון שאפגוש היום.

החץ מאשר שאני עדיין בכיוון לאיזשהו מקום,

ולכן אני כנראה לא שואל את הרצים שמגיעים מולי, אנה אני הולך?

חץ אחד שולח אותי ימינה,

ואחד אחר שמאלה,

זמן קצר לפני שאני מגיע לכביש, אותו השלט מבקש שנחצה בזהירות!

בצד השני של הכביש מחכה חץ נוסף,

ולאחר זמן קצר אני פוגש עוד רץ שמגיע מולי.

התשובה לשאלתי איפה ל… תחנת כפר מנחם, נענית במשהו כמו – יותר מקילומטר בכיוון ההפוך, בחזרה אל הצד השני של הכביש, אותו עברתי לפני זמן קצר…

אני מסרב להצעה להמשיך יחד אל התחנה, והוא מבטיח שיעדכן את מספר המשתתף שלי בנקודת השיפוט בתחנה.
אני כמובן מודה על כך, גם אם זה בערך הדבר האחרון שמעניין אותי ברגע זה…

בשלב זה, נראה לי שלא תזיק עצירה קצרה, בתירוץ שצריך להחליף עוד סוללה במצלמה (עדיין האולימפוס הקטנה).

עוד רץ חולף על פני, ומזווית זו ולאחר 6 שעות על הרגלים, אני לא מבחין שבך שזהו טל סלע, המוביל מבין רצי ה-100 ק"מ, בדרכו (הארוכה עדיין) חזרה אל הסיום, ואל הניצחון!

רצי מקצה השליחים למרחק 100 מייל (מספר משתתף בעל 4 ספרות שמתחיל בספרה 6 מציין קבוצה של שישה רצים/ות) ממשיכים להגיע ממול,

למרות שיש לי כעת אפשרויות לתמונות יותר מועילות, אני לא מוותר על צילום החיצים…

גם רצים בקבוצות של 4 רצים/ות (מספר משתתף בעל 4 ספרות שמתחיל בספרה 4), כבר פה.

לפעמים המצלמה מקדימה את המאוחר, ולא רואים מי נמצא מאחורי האורות,

ובפעמים אחרות זה מצליח קצת יותר.

לפתע אני מזהה את דמותו המוכרת של הרץ עם מספר המשתתף – 1, קובי אורן שלא מוותר בשנים האחרונות על אף אולטרה מרתון, ומשתף את הגולשים בפוסטים מעניינים עד הזויים, המספרים על אימוניו לקראת תחרויות אלו, וכמובן על התחרויות עצמן.

מאחורי קובי מוסתר כנראה, שותפו לאימונים ולריצה היום דורון שלמון, ולידו מבהיקים אורות אופניה של נילי אברמסקי – האחת והיחידה – אלופת ושיאנית ישראל במשך שנים רבות במרחקים הבינוניים והארוכים, שחוזרת לרוץ לאחר לידת בנה מיכאל, אח לליאל.

נילי מלווה את קובי ודורון, וכמו ששניהם סיפרו לאחר המרוץ, יש לה חלק גדול בכך שהם יסיימו את התחרות, כאשר קובי אף יסיים במקום השלישי הכללי!

הניסיון שלי לצלם את שלושתם יחד, לא צלח, ולא ברור בשלב זה מי היה האשם בכך, הצלם או המצלמה…

אני מספר לנילי שפספסתי את תחנת הריענון בכפר מנחם, והיא מעודדת אותי שעוד מעט אגיע לתחנת הריענון שבין כפר מנחם לתע"ש.

לא תמיד הספקתי לצלם את הרצים שבאו מולי בזמן, אז לפעמים הסתפקתי בתמונה שלהם מתרחקים אל תוך הלילה.

אני ממשיך לנוע בין חיצים,

לבין רצים.

החץ הבא שולח אותי למפגש,

עם מעבר המים השני של היום,

והחץ שאחריו מביא אותי סוף סוף,

אל תחנת הריענון שליד נחל שורק.

מאחר ואין בתחנה נקודת שיפוט/רישום, לא כולם עוצרים בה, אבל צביקה יהלום ואורית שצברג-דהן,

שניהם מקבוצות שליחים (4 משתתפים) של רצי רעננה, זוכים בעקבות כך לתמונה יותר קרובה.

התחנה בהחלט עונה על הדרישות שלי (מים/איזוטוני בננות וכו'), וגם תלמידי המכינה שמאיישים אותה (כמו גם תחנות אחרות במסלול) בהחלט אדיבים, וכך אני נפרד מהם עם עוד תמונה,

לפני שאורית, צביקה וגם אני עוזבים את התחנה בהמשך דרכינו לתחנת תע"ש.

אורית מתעקשת, וכמעט "גוררת" אותי להמשיך לרוץ איתם.
כמות הרצים והרצות שמגיעים ממול, הולכת וגדלה.

מדי פעם, אורית שרצה קצת לפני, מסתובבת לוודא שלא עצרתי, ועברתי "חלילה" להליכה…

אין ספק שאור הפלאש של המצלמה שלי, מושך תשומת לב.

ולמרות שחלפו כבר יותר מ-7 שעות, לפעמים גם אני מצליח לזהות את מי שהוא מאיר…
אילנית חזן, אותה פגשנו מספר פעמים בתחילת הריצה, נמצאת כבר בדרך חזרה, בדרכה אל המקום השני בין הנשים במקצה ל-100 ק"מ.
את המקום הראשון, בו תסיים עטרה רון (שגם אותה פגשנו מספר פעמים בתחילת ריצה זו), כנראה המצלמה שלי הצליחה להחמיץ.

כנראה שאורית החליטה "לוותר" לי והמשיכה לרוץ הלאה,

אז אני יכול לחזור לצלם חיצים…

במקום השלישי בין הנשים תסיים צפנת נאמן אינהורן הוותיקה.

מוקדם יותר במרוץ של היום (כשעוד רצנו קצת יחד), היא סיפרה לי קצת על אתגר מרתון האברסט, בו היא השתתפה בשנת 2007 למרחק 165 ק"מ, שהתפרס על מספר ימים, ובו סיימה במקום השלישי.

אין ספק שלרוץ 100ק"מ ברצף הוא אתגר שונה, אך כנראה לא פחות קשה, מריצה יום אחרי יום בהימלאיה.

האם בקטע זה אני רץ או הולך, לא ממש חשוב העיקר שמחייכים, גם אם זה לא אני מי שמחייך…

אני נענה להוראותיו של עוד חץ וסרט סימון,

שמכוון אותי לנתיב הנכון.

גבריאל כספי יסיים גם הוא את המקצה ל-100 מייל, הישג לא מבוטל בהתחשב בכך שרק 8 מתוך 17 שזינקו אליו (8 רצים פרשו ממקצה זה לפני הזינוק) יסיימו אותו!
יש לציין שאחד משמונת הרצים שפרשו – אביב לאופר, חבר לזוהר פרס, המרשל הרכוב של רצי ה-100 מייל, וסייע לו לעזור לשאר הרצים – כל הכבוד!

אני ממשיך לנווט בין רצי מקצה השליחים,

לבין רצי מקצי הבודדים, למשל אורן צבר מהמקצה שלי (100ק"מ), שגם אותו כזכור, פגשנו בתחילת הריצה.

החץ מוליך אותי למפגש, עם עוד רצים מהמקצה שלי,

פרדי בן הרוש ואביפל (פנו) קוטר.

סיפרתי כבר שרצי ה-100 מייל, לוו בד"כ ע"י רוכב/ת אופניים, כדי לעזור להם להתמודד עם המשימה, הלא קלה בלשון המעטה.

אחד מהם היה אייל פינק, שהוא למעשה רץ ה-100 מייל האחרון שאפגוש, ויסיים את המרוץ התובעני.
שאר רצי ה-100 מייל (למעט ה-7 האחרים שיסיימו), כנראה שכבר פרשו .

אני ממשיך בחיפוש אחר החיצים/סטיקלייטים שייקחו אותי לתחנת תע"ש,

ומדי פעם פוגש עוד רצים (בעיקר ממקצה השליחים ל-100 מייל) שנמצאים כבר בחצי השני של ריצת קבוצתם.

אני מחליט להעניק לשלט הבא תמונה יותר קרובה.

אולי בזכות זה אני פוגש עוד רץ מהמקצה שלי – אבי הורוביץ.

ניתן כבוד גם לרצות במקצה השליחים.

התחנה עדיין לא פה, אז אני מחליט לגוון קצת ולבדוק את כישורי צילום הלילה, שלי ושל המצלמה כמובן.
עמוד מתח נבחר בתור האובייקט, התוצאה קצת פחות מרשימה ממה שקיוויתי, הניצוצות הנראים למרחוק סביב המבדדים שעל העמוד, לא ממש זהרו גם בתמונה…

בלית ברירה אני חוזר לצלם תמונות יותר סטנדרטיות – עוד רצים ממקצה השליחים!

אורות ורכבים נראים באופק, ואני מניח שזוהי תחנת תע"ש".

בשלב זה אני לא מבחין שהשלט הגדול, אותו נראה ביציאה מהתחנה, גם מאשר זאת, ומורה לנו את הדרך לכניסה לתחנה.
לכן אני שואל מספר אנשים שהיו שם, והם מסבירים לי לרדת מהכביש ולהמשיך אל האורות בשביל שליד, לעוד כמה עשרות מטרים שיביאו אותי אל התחנה.

אני מוותר על ניצול המזרנים שבאוהל המנוחה,

ופונה אל עבר שלחנות השתייה והאוכל.
כנראה שהצלחתי למצוא משקה איזוטוני בתחנה, ואני כמובן שמח על כך.
לפי התמונה, נראה שבתחום המזון לא היה לתחנה הרבה מה להציע, למי ששרד יותר מ-50 ק"מ…
נדמה היה לי שדובר על קפה וקרואסונים, אבל אולי רק חלמתי בהקיץ…

כחמש דקות לאחר הגיעי לתחנה, אני מזהה את השלט שמאשר שזוהי נקודת הסיבוב לרצי ה-100 ק"מ, ונותן לו את הכבוד המגיע לו.
עם הקביעה שזוהי נקודת ה-50 ק"מ, הגארמין שלי (למיטב זכרוני) כבר לא כל כך הסכים, לטענתו עברנו כבר 53 ק"מ, מה שמתאים בערך למרחק שצפינו לפני תחילת הריצה, בהתאם לאורכי הקטעים שפורסמו.

לפי זמני צילום התמונות (לא לקחתי זמן ביניים בעזרת הגארמין אפילו לא בנקודה זו), עברתי מרחק זה, בזמן של 7:55 שעות לערך.

אני נעזר באחד מרצי השליחים, שכנראה מחכה לחברי קבוצתו, והוא מוציא לי מהמנשא עוד פאוור בר, מפקיד בתוכו את פנס הראש שלי שכבה כבר מזמן, ומחליף סוללות (למרות שעדיין לא התכלו) לפנס היד שלי, שלאורו עלי להמשיך לרוץ, לפחות בחמש השעות הקרובות.
הוא אף מוציא לי כדור מלח, ואני משתף אותו בהתלבטותי, האם כדאי לקחת כדור מלח מיד אחרי ששתיתי משקה איזוטוני, בעיה שנפתרת כאשר הכדור מתפורר לי ביד, ואני מוותר על הרעיון לנסות להוציא עוד אחד.

די ברור לי שמה שלא אוציא בתחנת החלפה כזו בעזרת מישהו אחר, כנראה כבר לא אוציא בדרך, ע"י הורדת המנשא, אלא במקרה "חירום" שאני לא מצפה שיקרה.

בינתיים רצי מקצה השליחים מעבירים את שבב המדידה מהרץ הקודם לבא אחריו.

אני מנסה לראות אם יש בשטח שירותים כימיים, אבל הרץ שעוזר לי אומר שאין, ומציע לי מגבונים ולחפש את מזלי בשדות שמסביב.
אני מודה על ההצעה, ומוותר על התענוג…

אני ממשיך קצת לנוח, וזה זמן טוב לתמונות אווירה,

זמן קצר לפני המשך הריצה, של חלק מהרצים והרצות בתמונה,

כמו גם שלי.

חצי שעה לאחר כניסתי לתחנה (כפי שמלמדות התמונות), אני עוזב אותה בדרך לחלקה השני של הריצה (גם אם היא כבר מזמן הפכה, ליותר צעדה מריצה).
עכשיו אני רואה את השלט אותו הזכרתי בהגיעי לתחנה, שבו מתחת למילים בית"ר אשקלון, מופיע חץ ולידו כתוב: תע"ש – חוצה ארץ.

חבל שאחרי כל כך הרבה חיצים ושלטים מסוג אחר, לא זה השלט לו ציפיתי לכוון אותי אל התחנה.
אורות התחנה הם אולי סימן טוב, אבל הם לא במקום שלט מאיר עיניים!!!

אני יוצא לדרך.

אומנם אני חוזר בדרך בא באתי, אבל בלילה כמובן שהדרך היחידה להגיע ליעד, היא להמשיך לחפש את החיצים.

אפילו אבי טולדנו היה מסכים איתי:
"אני חוזר בדרך בה טיפסתי
בין אורנים גבוהים
אני חוזר בדרך בה חיפשתי
אור בלילות כהים
ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה
המדרון תלול יותר בדרך חזרה"…

עוד 20 דקות חולפות ומתי שהוא הסוללה השלישית וכנראה גם הרביעית של האולימפוס נגוזה אל הלילה .
אני מחליט לשמור את הסוללה האחרונה של מצלמה זו לשעת דחק, ופונה לעזרתה של המצלמה הקטנה השנייה, הלו היא הקנון.
היום היא צילמה (עד עכשיו) רק תמונה אחת, זאת שהראתה אותי מצלם את עטרה רון שצילמה אותי, בתחילת הערב.

בניגוד לביצועיה הדלים (של המצלמה כמובן), במרתון ברלין, אני מקווה שבצילום לילה, הפלאש יאלץ אותה להוציא תמונות יותר טובות מיכולתה בצילומי ספורט באור יום.

לא בטוח שהתמונה הבאה מוכיחה זאת, על זה נאמר:
All Alone in the Night (מה לעשות אהבתי בזמנו את הסדרה בבילון 5).

במקום חייזרים מאיימים, אני פוגש לאחר כשתי דקות באוסקר טוזמן, שרץ כמוני במקצה ל-100 ק"מ.
כזכור בתחילת הריצה, סיפרתי שאוסקר נחוש לסיים את המרוץ היום, כסוג של חוויה מתקנת, למרוץ המקביל באולטרה של פרו-ספורט, אותו לא התאפשר לו לסיים.

אני קצת מופתע שאוסקר אחרי, והוא מספר לי שטעה/הוטעה ביער המלאכים ורץ כ-8.5 וחצי קילומטרים מיותרים.
אני מנסה לעודד אותו שעוד מעט (טוב קצת יותר מזה), הוא יגיע לנקודת הסיבוב בתחנת תע"ש.

המרוץ אחר החיצים נמשך,

גם אם לפעמים שני חיצים בכיוונים שונים מופיעים באותה התמונה.
מזל שאין סיכוי שאחשוב, שעלי להסתובב ולחזור בכיוון ממנו הגעתי.

אני מתחיל לחשוב שאולי היה צריך להבדיל בין החיצים, למשל ע"י כתיבה על כל אחד מהם, לאיזה חצי מהריצה הוא מתייחס, או לאן הוא מוביל.

נראה שמתקני אגירת/הובלת מים, היו ברירת מחדל לצורך שילוט המסלול.

אם רק הייתי יודע מה הם האורות באופק, היה בוודאי מצבי משתפר.

אבל את מי מעניינים אורות באופק, כאשר זמן קצר לאחר מכן, מתגלים אורות פנסי הראש של עוד רצים, שמופיעים מולי.

החץ הבא, מחזיר אותי אל תחנת הביניים שליד נחל שורק.

גם בביקור זה אין לי טענות לתחנה זו, שבה אני שותה משקה איזוטוני ואוכל בננות ושאר "ירקות".

אני מעביר בתחנה מספר דקות בשיחה עם הנער שמאייש אותה, שמספר לי בין היתר שהם תלמידי מכינה.
הוא גם מסביר לי לאיזה כיוון להמשיך, בדרך אל מעבר המים הקרוב, שנמצא ליד התחנה.

רגע לפני שאני עוקב אחר החץ שבתמונה,

אני מחליט שהגיע הזמן להשקות עוד שיח, בכל זאת, עברו כבר יותר מתשע וחצי שעות…

מעבר המים נחצה חיש מהר,

למפגש עם עוד חץ שייקח אותי הפעם (כך אני מקווה) למפגש המיוחל עם תחנת כפר מנחם.

אני מנסה לא לפספס אף חץ,

וממשיך לעקוב אחריהם באדיקות.

לפעמים נדמה לי שכבר פגשתי את החץ הזה, אבל בכל זאת עברו כבר תשע דקות מהקודם, אז כנראה שלא.

אחרי הבזנטים, אנחנו חוזרים אל החיצים שיושבים על הגדר.
בכיוון זה,

או אחר.

לא בדיוק ברור לי מה רציתי לצלם בשלב זה, אולי זו בכלל תמונה שצולמה בטעות ושהייתי אמור למחוק, אבל בשלב זה של המסלול והסיכום, אני לא מוותר גם על תמונה זו…

אני ממשיך בכיוון החץ,

עד לחץ הבא, שמתגלה שוב כחץ כפול.
גם הפעם אני מניח שצריך ללכת קדימה ולא לחזור לאחור…

הבעיה שמלבד החץ ומיקומו על הגדר, אין לי באמת דרך, לראות איפה אני נמצא.

לפתע מגיחה מן החושך,

רינה אגולסקי מאיילות, שמשתתפת במקצה השליחים.

אנחנו ממשיכים לרוץ, בעזרת עוד חץ בולט שנראה בשטח.

אמיר גרין מתל אביב עובר אותנו, ורינה מעבירה הילוך (או שאני העברתי לניוטרל),

והם נעלמים בחשכת הליל.

במהלך הריצה בקטע זה (לכיוון תחנת כפר מנחם), אני רואה בדמיוני, איך אחרי שהגעתי לתחנה, ונהניתי מהשתייה והאוכל שהיה לה להציע, אני חוזר אל הצומת בה לא פניתי (לתחנה זו) בחלק הראשון של הריצה, מסתובב וחוזר חזרה את כל הדרך לתחנה, שוב שותה ואוכל משהו, וחוזר חזרה אל הצומת, ורק אז ממשיך במסלול לכיוון נחלה.

המטרה של הדמיון המודרך, היא לחשוב איך אני משלים את הקילומטרים החסרים, כדי שהגארמין יראה בסיום את המרחק הנכון, ואוכל להגיד שרצתי את כל המרחק כמו כולם.

אני לא זוכר (או שלא רוצה לזכור) שעטרה רון סיפרה לי שהגארמין שלה, כמו שלי (דגם 305), לא אמור בכלל להחזיק מעמד, הרבה יותר מ-10 שעות סוללה.

אם נחזור למציאות, עשר וחצי שעות כבר עברו מהזינוק, ואני מנסה להיזכר אם הגלגל שבתמונה היה חלק מהנוף שפגשתי בחלק הראשון של הריצה.

השאלות לא הולכות ונהיות קלות יותר, הגארמין מראה מרחק שלפיו כבר הייתי צריך להגיע כנראה אל התחנה, ואני מנסה להיזכר אם רצתי בשלב זה על כביש,
 

או פגשתי עצים כמו אלו שנראים בתמונה?
אני מתחיל להצטער שלא המשכתי לרוץ עם רינה ואמיר. 

מספר שניות לא רב לאחר מכן, אני רואה שתי דמויות מתקרבות אלי, והפלא ופלא הם מתגלים כרינה ואמיר…
הם מאשרים את חששותיי שטעינו בדרך.

רינה מנסה לדבר עם חבריה לקבוצה, כדי להבין איפה טעינו ואיך חוזרים למסלול, ואמיר מנסה להיעזר במצפן שלו, כדי למצוא את הכיוון בעצמו.

כמובן שרינה מתפנה משיחת הטלפון לתמונה ולא מוותרת על חיוך, למרות האכזבה מהטעות והארכת הדרך, שעדיין לא נראית סופה. 

לרגע אנחנו חושבים שמצאנו את המקום בו טעינו, אבל כל מה שמצאנו הוא שלט שמורה על הכיוון לביה"ס האזורי צפית…

 

לבסוף אנחנו יוצאים מהדרך בה רצנו (בלית ברירה כמובן שגם אני חזרתי לרוץ), כדי לגלות ש"טיילנו" באתר דלילה – מכון לטיהור שפכים…
אמיר לוקח פיקוד, ואומר שאין טעם לחפש את הדרך הנכונה, שכפי שאני זוכר עברה דרך מעבר מים, ומעבר כביש בנקודה מסוימת, אלא פשוט לנווט אל התחנה בדרך הקצרה ביותר.

אחרי כדקה אנחנו כבר מזהים את השלט המורה לכיוון כפר מנחם,

ועוברים את הכביש בדרך אל התחנה.

דרך זו תעבור דרך הכיכר, שרינה ואמיר מצטלמים, ליד השלט שקודם לה.

אני כבר עייף ואמיר רץ קדימה, אבל עכשיו כבר אי אפשר לטעות.

ובחלוף כחמש דקות, אני מגיע סוף סוף, אל תחנת כפר מנחם החמקמקה.
אני מתקבל בקריאות עידוד (מוגזמות קצת לדעתי, יחסית ל"הצלחתי" עד עכשיו בריצה), ע"י רצי מקצה השליחים (שרינה ביניהם) שכנראה סיימו עוד קטע של ריצה בתחנה זו.

הם אומרים לי שחבל לי לגשת לתחנה כי אין בה משהו שיעזור לי במיוחד, ולכן מתגייסים לעזרתי ושולפים: יוגורט עם פרי, פרוסה עם גבינה, משמש ותמרים ועוד.
אני שואל אם יש למישהו משקה איזוטוני, ואחד הרצים עונה שיש לו ברכב, אבל הוא צריך ללכת להכין את המשקה, אני מודה לו ומוותר, אבל הוא לא מוותר ואכן חוזר אחרי מספר דקות עם משקה איזוטוני – תודה רבה!!!

אני לא בטוח כמה מים נשאר לי במנשא, כי בכל זאת שתיתי קצת, בקצת יותר מ-11 השעות שחלפו מאז הזינוק.
אחד הרצים מביא בקבוק מים שלטענתו הוא לא צריך יותר, וממלא לי את המנשא, הוא ממלא לי 1.5 ליטר, אני חושש שזה יכביד עלי, אבל נחיה גם עם זה.

אני מודה לכולם על העזרה, ובכל זאת ניגש לשולחנות התחנה ולפחות נרשם ברשימה, אחרי שהאחראי מבין, שאני שייך למקצה ל-100 ק"מ.

הגארמין הראה 70 ק"מ, כלומר 4 עד 5 ק"מ מעבר למתוכנן, עוד 40 קילומטרים לסיום…
אני חוזר להיתלות על החיצים,

שהפעם באמת ייקחו אותי אל (תחנת) הנחלה.

את המנהרה הבאה אני מצלם, כשאני מנסה להבין לאן להמשיך,

אחרי שחץ אחד מראה לכיוון אחד,

וזה שאני רואה אחריו, לוקח אותי (אומנם בזווית אחרת) לכיוון הנגדי…
מאחר והמנהרה אותה צילמתי לפני דקה היא לא אופציה (עד כמה שאני זוכר), אז אני ממשיך בכיוון זה.

אני ממשיך הלאה בתקווה שלא טעיתי.

זה נראה כמו עלייה .

כאשר מספר דקות לאחריה אני שוב מגיעה לתחנה הנטושה בין כפר מנחם לנחלה. הפעם אני לא עוצר בה,

מעבר לניסיון להבין שוב את הכיוון הנכון.
מאחר והחץ הפוך לכיוון ההתקדמות שלי,

אני מביט עליו מהצד השני,

כדי להסיק מכך את הכיוון הנכון לחלק זה של הריצה…

החץ הבא כבר יותר ברור, ושולח אותי למפגש נוסף,

עם גשר.

אני חוזר לצלם סטיקלייטים אדומים (היו גם כחולים),

כמו גם חיצים,

משני צדדי הדרך.

לפתע פתאום החושך שוב מופר,

עם הופעתה של אורית שצברג-דהן, איתה רצתי בדרך לתע"ש, ואותה פגשתי גם בתמונה הקבוצתית, עם הגעתי לכפר מנחם.

אני קצת מתפלא איך עברה כמעט שעה וחצי ורק עכשיו הם מגיעים אלי.
אורית וצביקה יהלום מסבירים לי שהם טעו בדרך…

אורית וצביקה ממשיכים הלאה, ואני ממשיך לצלם חיצים…

אורות כלי הרכב ממול, מלמדים שהגעתי אל המנוחה והנחלה,

או לפחות לתחנת נחלה…
אני מבקר את שטיח הבקרה, שרושם לי 13:11 שעות, הגארמין למיטב זכרוני מדד 80 ק"מ.
תחנה זו בניגוד לזאת של כפר מנחם, עדיין מתפקדת ואני מתעכב גם בשולחנות השתייה,

וגם באלו של האוכל.

אני אומר שוב שלום לשטיח הבקרה, הפעם רק עם תמונה ולא בדריכה עליו, ויוצא לדרך.

לצערי אני מגלה שהגארמין כבה, ניסיון הדלקה מראה לי זמן של 13:30 שעות וקצת יותר מ-80 ק"מ, שניות ספורות לפני שהוא כבה שוב…

למרות שקיוויתי לפני המרוץ לסיים לפני עלות השחר, הרי שאני בכל זאת שמח שעוד מעט יעלה האור.

החלק השלישי והאחרון של הסיכום שלי לאולטרה מרתון חוצה ארץ כאן

קישורים קשורים
תמונות אולטרה מרתון חוצה ארץ 2010, כולל כל התמונות מכתבה זוכאן

סרטון שהכנתי מהתמונות שצילמתי במהלך המרוץ כאן

תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר