מאת:דפנה שב
לפני קצת פחות משנה וחצי חציתי את קו הסיום של המרתון השני שלי.
גם בו, כמו בראשון, סיימתי עם אותה תוצאה.
שני מרתונים תוך פחות משנה, חודשים מפרכים של אימונים בהם גופי התשוש ספג קילומטרים רבים.
תחושת האכזבה של תוצאה תואמת בשני המרתונים הראשונים שלי ליוותה אותי זמן רב, אך יחד עם זאת ידעתי ששני מרתונים אינם מדגם מיצג (לעתיד לבוא), מה גם שכל מרתון הוא סיפור חדש בפני עצמו.
בתוך תוכי ידעתי שעוד לא שבעתי מריצה למרחקים ארוכים והרצון לשיפור התוצאה הדהד בליבי.
אבל המוטיבציה לאסוף את עצמי ולחשוב על עוד מרתון לא הגיעה כל כך מהר והייתה לי תחושה שייקח עוד זמן רב לאסוף את השברים לקראת הפעם הבאה.
וכך הפכתי לג'וגרית בפארק.
רצתי לאיטי, בלי שעון לפעמים, ושקעתי בשגרה ללא מטרה.
לאחר זמן מה נעשה המעשה הראשון בתהליך איסוף השברים – הצטרפתי לקבוצת רצי רמת השרון של זהבה שמואלי*.
הייתה זו התחנה הראשונה ושינוי גדול באורח חיי ובכל הגישה שלי לריצה.
בפעם הראשונה מאז התחלתי לרוץ, גיליתי את כוחה של הקבוצה וכל פעם נדהמתי מחדש לאילו קצוות מותחים את היכולת שלי באימונים קבוצתיים ואיכותיים. בעצם, שם למדתי לסבול, ועד כמה שזה נשמע רע, ועם הכבוד שיש לי לתחרויות והמרתונים שעשיתי עד כה, לא סבלתי מספיק עדיין.
התחנה השנייה הייתה לקבוע מטרה- מרתון טבריה 2007.
בואו נדבר על סבל
עדיין מנקרת בראשי השאלה מה הגבול שלנו – הרצים למרחקים ארוכים.
איפה עובר הגבול בין "ה-בסדר והנורמלי" ל-"מוגזם ולא בריא". ושאלת מיליון הדולר, איך כל זה קשור לראש שלנו בזמן הריצה.
כמו שכבר התוודתי, בהכנה למרתון השלישי שלי למדתי לסבול. העובדה שרצתי בתוך קבוצה נתנה לי מוטיבציה והוסיפה את אלמנט התחרותיות וכך כל פעם בדקתי את הגבולות שלי מחדש.
חיפשתי את הרגעים האלו שכבר ממש כואב לי רק כדי ללמוד אותם ולא לוותר. ומתוך כל האימונים הקשים שעשיתי הייתי צריכה לזכור את התחושה שלי ברגע ההתמודדות עם המשברים וליישם אותם גם בתחרויות.
כמה פעמים אמרתם לעצמכם תוך כדי מרוץ שאם קצת קשה תסתכלו על הנוף? אני יודעת, הייתי שם, וחשבתי שמראה העצים הירוקים, או איזה אגמון, או הגלים הנושקים למזח, הם אלו שיפיגו את כאבי ויגרמו לי להיות בפוקוס. וכאן הייתה הטעות הגדולה. למעשה זו הייתה רק הבריחה מהכאב.
בהתחלה זה לא היה קל. בעצם, כל אימון איכות, חיכיתי לרגע הזה, שמתחילים הכאבים וכבר ממש בא לעצור. ושכבר הייתי "שם" התעקשתי להישאר. לא לברוח לשום דבר אלא פשוט להיות שם, עם הכאבים, ההתנשפויות, והריכוז הגדול של לשמור על הקצב. מהרגע שהתרגלתי לעשות זאת התוצאות לא איחרו להגיע. מה בסך הכל זה דרש ממני? הרבה אומץ.
למה אומץ? כי זה הרגע שמתחילות המחשבות הרעות להשתלט עלינו: אם נגביר עכשיו – לא יישאר כוח לסוף ואם כואב לי עכשיו – מה יהיה עוד 2 ק"מ??….
אבל הדרך היחידה להיפטר מהמחשבות הרעות האלו היא להחליף אותן בהמון מחשבות טובות, ובשביל זה צריך להעז.
אז מה נשאר מכל זה בעצם – שילוב של סבל, אומץ ותעוזה, ותוספת של המון מחשבות טובות.
אם מערבבים טוב הכל, ובכמות הנכונה מקבלים רץ ששומע את הקול שלו בראש צורח צרחות אימים על עצמו לרוץ יותר מהר.
אם זה קורה לכם, אתם כנראה בפוקוס.
ואז הגיע מרתון טבריה. אחרי הכנה מפרכת ושיחות ארוכות עם המאמנת כדי שאהיה בפוקוס,יצאתי לדרך.
המטרה הייתה שיפור התוצאה ואף הייתה לי מטרה נשגבת משלי ששקדתי עליה במהלך כל האימונים.
אבל למרתון חוקים משלו. אי אפשר לדעת מה יהיה. בארבעים ושניים קילומטרים וקצת, הכל יכול לקרות!
דפנה (ימין) עם רינה
אני משחזרת לי בראש כל רגע מהמרוץ איפה הייתי. בראש אני מתכוונת. בקילומטרים הראשונים שבאמת הרגשתי טוב והאמנתי שאני הולכת להשיג את המטרה שקבעתי לעצמי.
אחר-כך במלחמת ההתשה ברוח שנשבה עליי מכל הכיוונים, שם התחילו לזלוג למוחי מחשבות רעות שככה אי אפשר לעשות תוצאות. אבל אז הגיעו הקולות שלי, לא לוותר, זו בסך הכל רוח.
כשזיגזגנו שם על הכביש ברוח האיומה פתאום הבנתי, שלא רק אני סובלת.
בקילומטר ה27 התחלתי להרגיש רע. מוקדם מהצפוי. הייתי מותשת והרגליים התחילו לכאוב. ידעתי שאני הולכת לרוץ עם הכאב הזה עד הסוף ושמרתי על קצב.
אני נזכרת כל הזמן ברגע הזה בקילומטר השלושים שהרגשתי שאני לא יכולה להגביר עכשיו ולפרוץ קדימה, 12 ק"מ לסיום בסך הכל.
חברתי הטובה ניתקה ממני ופרצה קדימה ואני סבלתי וכאבתי. הינה הוא, הרגע הזה. לקחת החלטה ולרוץ עם הכאב עד קצה היכולת.
נפתחה מלחמה. לא ראיתי את הנוף וגם לא מי שרץ לידי. אני במלחמה ונלחמת לשמור על הקצב ולהגיע לסוף. שמעתי את קולות העידוד של האנשים היקרים בדרך, אבל בעיקר הקשבתי לעצמי. אני והשעון.
עוד קילומטר ועוד קילומטר, ותחושה שלא הייתי מוכנה לה, זה כאב חדש כל פעם.
אספתי את כל המחשבות הטובות שיכולתי למצוא וחשבתי על הצעדים שלי. עבדתי כל כך קשה וזה לא הזמן לוותר. פשוט אסור.
חשבתי איך לילה קודם, ישנתי עם הסווצ'ר שקניתי בהרווארד ,בוסטון, לפני 4 שנים. כי כל מה שאני רוצה זה להשיג את זמן המינימום שלי למרתון בוסטון. והקילומטרים עברו, ועשיתי חישובים איך לא להפסיד זמן. זה כואב עכשיו ואין מה לעשות. אל תתבכייני אמרתי לעצמי.
הקילומטר הארבעים הגיע וחזרתי לקצב סביר, אחרי שאיבדתי זמן יקר. אבל זה הסוף.
את המטרה הנשגבת כבר איבדתי לפני 10 ק"מ אבל שום דבר עוד לא אבוד. הרמתי את הראש ורצתי אל הסיום.
בסיום מאושרת
והוא הגיע… הסוף. בפעם השלישית כדי להזכיר לי למה אני אוהבת לרוץ. כבר סיכמנו שאהבה זה כואב. וסיכמנו שבאהבה צריך לתת את הכל. ויש גם משברים בדרך, אבל אי אפשר לוותר ולברוח אלא צריך להתגבר עליהם.
11 דקות שיפרתי מהתוצאה הקודמת שלי. אני נוסעת לבוסטון.
* תודה לזהבה המדהימה על האהבה הגדולה.
ולחברתי הטובה רינה שליוותה אותי באימונים וששוברת שיאים, יחד עם כל רצי רמת השרון המופלאים.
תגובות לכתבה לאימייל של דפנה שב
כתבות נוספות של דפנה שב באתר שוונג
חזיות ריצה
מחזור חודשי ופעילות גופנית
אהבה זה כואב… אבל יש סוף טוב
צליחת הכנרת – חוויה מתוקנת
ויש עוד…..
