מאת:דפנה שב

הרומן שלי עם ריצה החל עוד בתקופת התיכון. בזמן שכל הבנות רצו לשחק מחניים אני רציתי לרוץ. אף פעם לא גיליתי כישרון מיוחד מבחינת מהירות אבל כולם ידעו שאני אוהבת לרוץ.
ידעתי שהמורה שלי לחינוך גופני הייתה אלופת מרתון, אבל אז לא ייחסתי לכך חשיבות. רק אחרי הצבא כשטיילתי בארצות הברית הכרתי בפעם השנייה בחיי אישה שעשתה מרתון ואז עלו בי המחשבות והגעגוע לריצה. לא היה לי שום ידע בנושא אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, וגם אם ייקח לי עשר שנים להתאמן אני רוצה לרוץ מרתון.

אז החלום שלי נראה לי כל כך רחוק וגם התביישתי לספר על זה לאנשים, תודו, יש חלומות יותר מתוקים מלרצות לרוץ 42 ק"מ.
לפני שנתיים וחצי, הלכתי לבית ספר התיכון שבו למדתי, נכנסתי לחדר המורים וחיפשתי את אתי. (אולי חלקכם זוכר אותה כ-אתי יגיל).
"אני רוצה לרוץ מרתון" אמרתי, וזה היה נשמע מאד מוזר. ציפיתי לכל מיני תגובות, בעיקר שליליות או כאלו שינסו לשכנע אותי למה לא, אבל אתי ענתה:"אין שום בעיה, דפנה". זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שלבד, אי אפשר לעשות את זה. צריך לפחות מישהו אחד שיאמין בך. ובאמת, לכל אורך הדרך לא נמצאו רבים כמו אתי. מעטים אלו שהבינו מה עבר לי בראש, ובמיוחד מעטים אלו שהאמינו שאני אצליח. הרבה פעמים צחקו לי בפרצוף וחשבו שאני משוגעת. "שרוטה" היה הכי נפוץ.
אבל אני, אפשר לומר הייתי מאוהבת. לא הרפיתי לרגע אחד.ראיתי מטרה לפני העיניים ובאהבה, צריך להתמסר.

תכננתי לרוץ את טבריה 2004. באכזבה גדולה לא עמדתי ביעד הזה ולמעשה עברה עליי שנה שבה למדתי איך לא להתאמן למרתון. התחלתי להעמיס באימונים אבל לא ישנתי מספיק ובעיקר, לא אכלתי כמו שצריך. ההבנה של כמה התזונה חשובה, עד המרכיב הקטן ביותר הגיעה אחרי הרבה זמן לצערי. בבדיקות דם כלליות התברר שאני סובלת מאנמיה. רמת ההמוגלובין שלי באותו זמן היתה מביישת כל אדם בריא ובטח אדם שרוצה לעסוק בספורט. הייתי מתוסכלת. מצד אחד לא הצלחתי להגיע לתוצאות בגלל מחסור בברזל, מצד שני כאבו לי הרגליים בגלל עומס האימונים. מספר חודשים נסעתי פול גז בניוטרל ולא הבנתי כמה זה חמור עד ששמעתי את האמת בפרצוף: "אם את רוצה לרוץ מרתון את חייבת להגיע להמוגלובין 13 לפחות, אחרת את תפגעי בעצמך". אתי אמרה לי בטון מאוכזב אחרי היוודע מצבי הרעוע. באותו רגע החלטתי שקודם כל, אני לא רוצה לפגוע בעצמי ודבר שני, אני באמת רוצה לרוץ מרתון. מאז השקעתי המון אנרגיה ומחשבה בתזונה שלי וסיגלתי לעצמי תוכנית מסודרת. כל יום כדור ברזל יחד עם מנת בשר מכובדת, תוספי תזונה(בעיקר ויטמינים) ולא ויתרתי על שש שעות שינה לפחות.וכמובן, הפכתי להיות מקצועית בתחום הפסטות. תוך חדשיים חל שיפור ניכר והתוצאות לא איחרו להגיע.

על קו הזינוק. צלם: עופר ביידה

חצי שנה לפני מרתון טבריה 2005 כבר הייתי בשיגרת אימונים לא פשוטה. שישה ימים בשבוע, יום מנוחה אחד והיעד היה נראה לי מאד רחוק.
ככל שהסביבה לא פירגנה כך הייתי יותר נחושה. היו לי המון רגעי משבר שתפסתי את עצמי שואלת:"למה אני צריכה את כל זה?"
שעות בשעון שזכורות לי מתקופת הצבא, קור אימים, ריצות בגשם, ריצות בלחות של תל אביב, ריצות באוויר היבש של הנגב, ריצות עם כאבים, ריצות לבד, ריצות שמתחילות בחושך ומסתיימות שכבר אור, ריצות שמתחילות באור ומסתיימות בחושך, הרבה שקיעות והרבה זריחות. מאות קילומטרים והרבה מאד זמן לחשוב.
המסקנה העיקרית שהגעתי אליה תוך כדי האימונים, שצריך לאהוב לרוץ באמת בשביל לעשות את זה כי אחרת זה לא שווה כלום.אי אפשר להתמסר לדבר כל כך גדול, לכאוב ולסבול בניגוד לרצון.מה שהכי חשוב בעיניי הוא שאי אפשר לצפות לתוצאות אם לא עושים את זה כמו שצריך. את הטעויות שלי כבר עשיתי והפעם, הגיע הזמן ללמוד, לתקן ולהמשיך הלאה. דבר חשוב נוסף- למצוא פרטנר! נחמד לרוץ לבד, אבל קשה להתכונן למרתון לבד.

ארבעה חדשים לפני המרתון נפתחה שנת הלימודים השנייה שלי באוניברסיטה. סטודנטית לתיאטרון שבזמנה הפנוי (הלא רב) מתאמנת למרתון. בתקופה זו הקילומטראז' השבועי שלי החל לעלות והגעתי ל70-80 ק"מ בשבוע. הייתי צריכה לתכנן הכל. הייתי מגיעה בבוקר ללימודים, כשאני מביטה על הסטודנטים הרדומים, כל אחד עם הסיבות שלו. שמרתי בסוד את הסיבה שבגללה הייתי מעט עייפה אבל משום מה זה רק נתן לי יותר אנרגיה. הרגשתי שמשהו טוב קורה לי. ועובדה, הרגשתי מעולה. ככל שנוספו לי קילומטרים והמשכתי לעמוד בכל שאר עיסוקי החיים זה היה נראה לי מופלא.

התחלתי להרגיש את הלחץ כחודש לפני המרתון. 110 ק"מ בשבוע ריצות של 30 ק"מ מאחורי, נשאר עוד פעם אחת של 35 ק"מ ואז להתחיל להוריד קילומטרים. החורף איחר להגיע אבל הוא הגיע בסופו של דבר והאימונים הפכו להיות קשים מפאת הקור הבלתי נסבל. אם אני שורדת אותם, חשבתי אז עשיתי את שלי.
היום במבט לאחור אני יכולה להגיד שמי ששורד את החודש האחרון כאילו כבר עשה את המרתון עצמו. המון עומס והמון לחץ שמתגמדים לעומס והלחץ ביום המרתון. זהו החודש הקריטי בעיקר מבחינה מנטלית ובו אפשר לבחון רמת נחישות וכח רצון.
שבוע לפני המרתון נכנסתי לשגרה של רוגע. הייתי הרבה בבית, הקפדתי לישון לפחות 7 שעות כל לילה וכמובן על תזונה מיוחדת.
היו לי המון רגעי משבר במהלך התקופה הזו ולפעמים לא ידעתי איך להתמודד איתם.

עמוק בתוך הריצה. צלם: עופר ביידה

היום הגדול הגיע. כבר בנסיעה צפונה התחלתי להרגיש את הפרפרים בבטן. במשך כל הנסיעה ירד גשם ודמיינתי את עצמי רצה את המרתון בגשם. הכנתי את עצמי לגרוע מכל.
למזלי, ישנתי טוב בלילה לפני וקמתי במצב רוח טוב לארוחת הבוקר במלון. הזמן עבר מאד מהר וכבר לא היה לי זמן להתרגש. זהו, הולכים לקו הזינוק.
כבר בקילומטרים הראשונים השמש יצאה ואני הייתי מאושרת. החצי הראשון עבר בהצלחה, בקצב יותר מהיר ממה שתכננתי. בסיבוב חיכתה לי המשפחה, מה שהיה נורא מעודד. נשאר רק לחזור בחזרה, חשבתי. עד הקילומטר ה-30 הריצה היתה נראית לי מאד ארוכה ואיטית כשבעצם, אפילו הגברתי את הקצב בכמה שניות. מראה של רצים ההולכים לצד הדרך לא היה משמח במיוחד אבל כשהגעתי לק"מ ה-30 ידעתי שמפה אסור לעשות טעויות. שתיתי עוד ג'ל ונהניתי מהנוף. מבלי להרגיש חברתי לקבוצת רצים ואיתם המשכתי לרוץ כמעט עד הסוף. בק"מ ה-37 התחלתי לזמזם שירים, מהסוג שאמור לעורר מוטיבציה. לא הייתי צריכה הרבה כי כבר ראיתי את הסוף. בכניסה לטבריה התרגשתי מהאנשים שעמדו וצעקו לי ופתאום הרגשתי גולה בגרון. מתאים לי להתרגש במצבים כאלה אבל לא יכולתי להתחיל לבכות. חשבתי באותו רגע על השנתיים האחרונות והנה, עכשיו זה באמת הסוף.
סיפרו לי הרבה על התחושה בקו הסיום, קשה לי להסביר את זה. אני רק יכולה להגיד שצריך להיות שם בשביל להבין. לחצות את קו הסיום זה לסמן סוף של תקופה מאד לא קלה.
אז עד כמה זה היה כואב? לא נורא בעצם. אבל באהבה, כמו באהבה….לפעמים זה שווה את זה.