לא בכל יום מרתון נולד, מחדש. והנה המרוץ הזקן הזה, מרתון טבריה, נאלץ להמציא את עצמו מחדש והרך הנולד "אלט-נוי מרתון" – הוכיח פוטנציאל לא רע. כל כך התאמצו בטבריה שאפילו את מזג האוויר הם הצליחו להחליף, הצדיקים המקומיים – כך על פי חיוכו של ראש העיר – הוטרחו ממקום מנוחתם הנצחית. גשם לא היה כלל, השמש זרחה אבל לא הלהיטה. השנה הרוח גם התייצבה לזינוק. מכה בפנים בדרך הלוך ולא עוזבת את הפנים גם אחרי הסיבוב בעין גב. אתה מרים רגל כדי לפסוע קדימה והרוח מצמידה אותה הצידה. תכננת קצב מסוים ואם לא עשית התאמות מהירות, הרוח גזלה לך את האנרגיה לחלק האחרון. המנוסים רצו בקבוצות גדולות ועשו דרפטינג לעצמם. חבל ששכחו בעירייה לחלות את פניו של הצדיק של הרוחות. לא נורא, בשנה הבאה הוא כבר יהיה חלק מהמערך.
עוד כתבות על מרתון טבריה 2017
סיכום מרתון טבריה: בכורה חלומית לגרמה אמרה
הבלוג החי ממרתון טבריה 2017
"היום שאחרי המרתון" – הגרסה הישראלית
"במובנים רבים זה היה מרתון של נאמנות ופיוס"
מי שמתעניין בפוליטיקה של המרתונים התרשם מן הסתם מהיכולת של העירייה וחברת ההפקה "מרתון ישראל" להרים את המרתון הזה מהקרשים ובחודשים וחצי להפיק אירוע מכובד ביותר. ומי שהקשיב להבטחות של קברניטי העיר, ראש העיר וסגנו – נציגי הממשלה ואיגוד האתלטיקה יכול לצפות לעתיד טברייני ורוד מאד. ניו-טבריה יצא לדרך.
סיכומי המרתונים תמיד דומים וגם זה של יום שישי היה כזה. אז מה היה לנו? מרתון, כמו מרתון, הוא תמיד מרגש. על קו הזינוק המתח ממש ניכר. ההיא כבר מזיעה מהחימום, ההוא קופץ במקום כדי לשמור על הדופק גבוה ולהתחיל בקצב טוב, ההם מתבדחים בהומור זינוקים אופייני. הזר שליד הופך ברגע ל-BFF. ג׳ל אחרון, שלוק מים קטן לפה היבש, להפעיל את השעון בדיוק על השטיח, והרצים יצאו לדרך. בהתחלה צפוף, אחר כך מתקבצים לאשכולות לפי הקצבים ולקראת הסוף המירוץ דומה לשרוך ארוך כשכל אחת ואחד לעצמו ולנפשה. צעד ועוד צעד – עד הסיום המתוק. שיא מסלול לרצה האורחת, קריטריון לאליפות העולם לנציג שלנו במרתון הבכורה שלו.
וחוץ מזה היו מים? היו. המסלול היה פנוי? היה. מסומן, מאובטח, יפה מלהיב, מתיש, מאתגר ו..אופס, לא הרגשנו והנה הוא מאחורינו. אחר כך באות המלים ההרואיות, עם הניחוח הישראלי המאפיין: היתה מלחמה, מאבק, תותחים, גיבורים. מחכים לתוצאות ולתמונות, מעלים לפייסבוק ולהתראות במרוץ הבא. במובנים רבים זה היה מרתון של נאמנות ופיוס. למרות פרסומי השנה האחרונה, על קרע בל יאוחה בין העיר לאיגוד האתלטיקה ולמרות שהספקות היו באוויר עד הרגע האחרון – ״בכל זאת הגענו למרות הכל״. רצים ותיקים שמרו אמונים למרתון הראשון של השנה, רצים חדשים באו לגעת ב׳קלסיקה׳. היתה אווירה נהדרת, הונהגו חידושים בנקודת הזינוק ובמתחם הסיום, אולפן שידורים ופרשנות עם נחשון שוחט – הטוב מכולם, מרק טוב בסיום, שמש נעימה ומפרגנת ויציאה בזמן מן העיר בלי יותר מדי פקקים מיותרים.
לאן ממשיכים מכאן הלאה? אפשר לעשות "עוד מאותו הדבר". להמשיך לקיים את המסורת הזאת למרות שעוד מעט יהיו אצלנו יותר מירוצים מרצים ובכללם שישה מרתונים (ישראמן, טבריה, תל אביב, ירושלים, מדברי והתנ״ך). אפשר גם לקחת את הפוטנציאל הזה לגבהים חדשים, למהירויות, משתתפים, תוצאות ומעמד המתאימים לטובי המרתונים והמרתוניסטים בעולם. כי הנוסטלגיה – כמו שאמרו חכמים ממני – היא לא מה שהיתה פעם. העבר המרשים לא מספיק. צריך לחשוב על שווקים חדשים, ומיתוגים המתאימים לפלחי רצים מאופיינים ומובחנים. למשל; לשלוח לרצים מאמיני האסלם תזכורת על קרני חיטין הסמוכה וסלאח א-דין הגיבור המנוח, המנהיג האביר והמוערך שרומנסות אפיות נכתבו לזכרו. לרצים היהודים נבטיח חוויה ייחודית של השתטחות על קברי צדיקים לפני, אחרי ובשעת המרוץ. לנוצרים שבהם אפשר להגיד ״בואו לרוץ איפה שהמשיח הלך על המים״. להם ולכל השאר יוצעו חבילות תיירות, נופש וספורט אטרקטיביות הרבה יותר מההיצע של היום. וכדברי נעמי שמר המנוחה שסמוך לקברה חולפים הרצים בהלוך ובשוב:
ראיתי ת'כנרת זוהרת בטורקיז
וגל סגול כהה הריע והתיז,
חשבתי לעצמי הכל עוד אפשרי
כל עוד אנחנו כאן שרים.
הכל פתוח עוד לא מאוחר
מצב הרוח ישתפר מחר
זה יתכן, זה אפשרי –
כל עוד אנחנו כאן שרים
ובשולי הדברים: אי שם ליד הקילומטר החמישי, מקום שם עמד תמיד המאמן וד"ר רפי וישניצר המנוח, נרכין את הראש. ניזכר בו בגעגועים ונגיד תודה לדור מייסדי הריצה שבזכותם הכל התחיל כאן.
I was really confused, and this answered all my quitseons.