"בקילומטר ה-21 הרגשתי בו זמנית הקלה עצומה ופחד גדול. בחצי המרחק יש את השמחה של אמצע הדרך, הסקרנות של לדעת מה יהיה הזמן בחצי המרחק עוברת ואז מגיע הפחד של כל מה שנשאר לרוץ." הטור של דפנה שב

מאת:דפנה שב

אולי הפעם יהיה הכי נכון להתחיל מהסוף. ירדתי במדרגות בקלות. גם בעלייה לא נצפה כל קושי. בעצם, איך שסיימתי את הריצה מיד הלכתי לחדר במלון להתקלח. התרגשתי כשראיתי את שער הסיום, כי רק כמה מטרים לפני התחיל לכאוב לי. היבטתי לאחור וראיתי על השעון שלוש שלושים ושבע ועוד קצת ובעצם יכולתי לחייך. לפני חודשיים הייתי משלמת על התוצאה הזו, ועכשיו היא פשוט שלי. לא שיא אישי, אבל גם לא ממש רחוק ממנו.

בקילומטר הארבעים התרגשתי מהספרות על השלט – 40! באימונים לא התקרבתי לשם ופתאום להיות בהם באמת, לראות את השלט ולדעת שזה המרחק שעברתי והכל עדיין בסדר. בכלל אני חושבת שכשמגיעים לקילומטר הארבעים אין ברירה אלא לסיים את המרחק. זה לא המקום לפרוש, זה המקום להילחם.

בקילומטר ה-35 יש עוד מקום לספקות ועדיין צריך להיזהר. שבעה קילומטרים לסיום נשמעים מעט, אך הם רבים בשביל לסבול בהם. כשעברתי את הקילומטר ה- 35 היתה לי נפילה קטנה במצב הרוח. החום החל להשפיע ופתאום כל תלולית היתה נראית כמו עלייה. מה גם, שבקטע הזה של המירוץ ישנם המון עיקולים ותהיתי, למה אי אפשר כמו במרתונים בינלאומיים אחרים לסמן את הקו שעליו צריך לרוץ. ריחמתי על הרצים שלוקחים את הנתיב החיצוני ביותר, וכל פעם בצד החיצוני של הסיבוב.

בקילומטר השלושים אני זוכרת שהתרגשתי. אפשר להתחיל לספור לאחור, וביננו, שניים-עשר קילומטר הם לא מרחק כזה גדול. בנקודה הזו החבורה שרצתי איתה התפרקה לגמרי ונשארתי לבד. התחלתי לרוץ מהר יותר כדי למצוא מישהו שיכול לרוץ איתי. רוב האנשים שעברתי בשלב זה של המירוץ היו איטיים ממני ונראה שסבלו לא מעט. בין הקילומטר ה-21 לקילומטר ה-30 הכרחתי את עצמי להיות סבלנית. כי כולם יודעים שבשלושים הכל מתחיל. ומה שעבר בין תשעת הקילומטרים האלו אני לא ממש זוכרת. הייתי עם עצמי, מסביבי היו חבורת הרצים שעם חלקם רצתי באימונים, כולם היו בשקט, כל אחד לעצמו לקראת הפנייה ימינה חזרה לכיוון טבריה. את הרוח לא הרגשתי.

בקילומטר ה-21 הרגשתי בו זמנית הקלה עצומה ופחד גדול. בחצי המרחק יש את השמחה של אמצע הדרך, הסקרנות של לדעת מה יהיה הזמן בחצי המרחק עוברת ואז מגיע הפחד של כל מה שנשאר לרוץ. בעיקר העובדה שעכשיו צריך לחזור את כל הדרך שכבר רצתי, בידיעה שכל הירידות יהיו עליות והעליות יהיו ירידות ושאלת השאלות: מה יהיה כיוון הרוח?

בין הקילומטר ה-13 לקילומטר ה-21 ספרתי קילומטר אחרי קילומטר כי רציתי שהזמן הזה יעבור. הייתי חייבת לשמור על קצב מדוייק, לא מהר מדי, כדי לשמור כוחות לחום שיגיע עוד שעתיים. מוזר, היה לי קשה בקטע הזה, עזבתי קבוצת רצים אחת וחברתי לקבוצת רצים אחרת, אבל משום מה הייתי רוב הריצה לבד. יכול להיות שזה היה טוב בשבילי, השקט הזה.

עד הקילומטר ה-12 רצתי עם קבוצת רצים בעלי חולצות כתומות. הם דיברו, אני שמעתי. לא יכולתי להתרכז ולהקשיב עדיין הייתי נרגשת מהריצה. זו רק ההתחלה חשבתי לעצמי, והדרך כל כך ארוכה. אבל יחד עם כל זה רציתי להנות מכל קילומטר עד הסוף. להרגיש את המרתון הזה כמו שצריך, כי הרווחתי אותו. הרגשתי שקיבלתי מתנה, ואני לא רוצה שהיא תיגמר. כמו לפתוח אריזת מתנה שאתה לא יודע מה יש בפנים. אז אתה פותח לאט, מבלי לקרוע את כל הנייר, לאט מתיר את הסרט ואז את הדבק ובלב אתה פשוט מרגיש שזה חייב להיות משהו טוב.

עמדתי שם על קו הזינוק, פעם שלישית בטבריה, פעם שישית על קו זינוק של מרתון ופשוט לא ידעתי מה לעשות מרוב התרגשות ופחד. שרק יזניקו כבר, כל הזמן חשבתי, אחר-כך כבר הכל יהיה בסדר. שרק יתנו לי כבר לצאת לדרך שכל כך חיכיתי לה. בגלל זה, לא היה לי חשוב מה יהיה בסוף, התרגשתי הרבה יותר מההתחלה. אולי כי כבר ידעתי את הסוף של הסיפור.

פעם המדריכה בצופים כתבה לי על פתק קטן, בסיום השנה, "כל סוף הוא גם התחלה". היא עשתה שלוש נקודות וציירה כמה פרחים מסביב ופרצוף של חיה לא מזוהה שתמיד עשתה לי מצב רוח טוב. מאז כל פעם שהייתי מסיימת משהו הייתי חושבת מה עומד להתחיל, ואיך יכול להיות שכל סוף הוא התחלה, והאם זה גם הולך הפוך? בכל התחלה משהו אחר נגמר?

אז כן, סיימתי את המרתון והצלחתי להוכיח את המשוואה. תמיד אהבתי לכתוב את שלושת האותיות האלה בסוף ההוכחה הגיאומטרית. אני עדיין לא הולכת לנוח על זרי הדפנה, המלאכה מרובה, עונת הריצה רק החלה עבורי, וכבר יש לי עוד מרתון באופק. הפעם, צריך לרוץ אותו מהר.