"נראה שמחסום הגיל לא שם סוף לריצה למרות שמעכשיו מקטלגים אותי בתור "ותיקה". אחרי הכל, רצים אינם מזדקנים, הם בסך הכל עוברים קבוצת גיל." דנה מורן הידועה מהבלוג 'דנה קמה' בשוונג ממשיכה לרוץ אחרי גיל 40 המאיים והחתונה ל- T

מאת:דנה מורן

בערב יום העצמאות האחרון נפגשנו כמה חברים וכוכבי "דנה קמה" על הדשא לחגוג. תאריך האזכור לשמו התכנסנו לא היה רק יום הולדתה של המדינה, למרות שזו סיבה מספיק מכובדת לבילוי משותף. הסיבה הנוספת היתה כניסתי לעשור החמישי לחיי. כן, כן, מאותו רגע עברתי קבוצת גיל. ברוכה הבאה ל: 40+.

הרגשתי כמו ב"מצעד העשור". תחושה כזו שצריכה לעשות ריביזיה על הדברים שהספקתי לעשות בעשר השנים שעברו. החשוב ביותר היה כמובן החיבור עם בן הזוג שלי T והחתונה. לקבל החלטה לחיות ביחד לנצח, זה קל וברור. להחליט למסד את זה, בשלהי גיל השלושים, זה כבר משהוא אחר. עכשיו השאלה איך משלבים את הרצון להשקיע בזוגיות ומשפחה עם הרצון להמשיך ולהשקיע בריצות. אז הלכתי הכי רחוק שאפשר ושילבתי בניהם ביום החתונה.

בבוקר יצאתי למרתון ברחובות רומא, ואחר הצהריים, פגישה רומנטית תחת החופה עם רב וטבעות. מודה שיותר פחדתי מהמרתון מאשר מהטקס. מה יהיה עם הגוף יהיה חלש אי שם (שוב) בשלהי השלושים? זה אומר שאני לא אגיע לחלק החשוב יותר של היום! הקצעתי לעצמי 4 שעות בידיעה שכל דקה מעבר לזה תגרום לי לאחר לשבועת האמונים.   T הציע לחכות בקו הסיום עם מגבונים לחים במידה ואני לא אסיים בזמן. זה היה מספיק כדי להוסיף את הפלפל הדרוש ולעמוד במשימה. וחוץ מזה, החתונה היתה מדהימה, מרגשת, רומנטית ומלאת אדרנלין. רק בסוף היום, אחרי הרבה גלידה ויין, הבנתי שמהרגע הזה נקבעים סדרי עדיפויות חדשים ושהארוע המיוחד הזה (החתונה, לא המרתון) הולך לשנות את חיי מקצה לקצה.

65K
ההתנסות הייחודית של העשור האחרון הוכתרה כריצת 65 קילומטרים עם ליאור וזוהר. לרגל חגיגות הארבעים של זוהר, הוא וחברו רצו מהחרמון לאילת במשך עשרה ימים. ביום לפני האחרון הצטרפתי אליהם לשני קטעים רצופים על כביש הערבה. סך הכול 65K. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מצליחה למתוח את היכולות שלי מעבר לכל גבול שדמיינתי עד לאותו הרגע. ברור שקדמו לזה שלושה מרתונים בריאים ומאושרים. פעם, ריצת מרתון היתה ניראת לי הישג כמעט בלתי אפשרי. עד היום אני חושבת שזו התמודדות גדולה ומשמעותית. שלא תבינו לא נכון. כל פעם שאני מתכננת, מתאמנת ועומדת על קו הזינוק לקראת 42.2 ק"מ, זה מרגש, מלחיץ ומלהיב. יותר מזה, זו תחושת סיפוק עצומה. על אחת כמה וכמה כשחוגגים 40. שום ספורט סבולת אינו טריוויאלי בעיניי בגיל זה, אז תארו לעצמכם באיזו התרגשות הייתי בסוף היום. סוג של ניצחון בקרב שלי מול הגיל.

לשורת ההישגים אני כמובן מוסיפה את אותם שלושה מרתונים שהאחרון שבהם הקנה לי כרטיס כניסה למרתון בוסטון. הכרטיס הזה העמיד אותי בדילמה קטנה. לא הגיע הזמן להפסיק או אולי קצת להרגע? שנים אמרתי שאני אמשיך לרוץ כל עוד הרגליים שלי יוכלו לי. האם אני באמת רוצה לבחון את האמירה הזו? העובדה שהתקבלתי למרתון בוסטון גרמה לי להרהר אם אני רוצה להמשיך לרוץ בכזו אינטנסיביות, לקבוע יעדים משמעותיים ולהשיג אותם או פשוט לרוץ בלי שום מטרה מיוחדת. תקופה רבה לא הייתי בטוחה מה התשובה. טוב, כל עוד הם לא פתחו את ההרשמה היה לי זמן להתחבט. הרבה סימני שאלה אם אני רוצה להמשיך להעביר את מרבית זמן הפנאי בתוך נעלי ריצה. בשלב מסויים גם T התערב במחשבות בטענה שיש דברים חשובים יותר לעשות מאשר לרוץ כל הזמן. גם אם לא פיזית, הרי שהמחשבות הם סביב "יום אימון או יום מנוחה".

ההכרעה נפלה. ההרשמה לבוסטון נסגרה לא הרבה אחרי שנפתחה – ולא הספקתי להרשם. חצי שעה של אבל לאומי הביאה אותי לגרד מחדש בפדחת ולחשוב: האם מר גורלי? מצד אחד, בוסטון הוא מרתון מאוד יוקרתי, כנראה בעיקר בשל העובדה שהוא דורש השגת קריטריון כדי להשתתף בו. מצד שני, מקלקל לי את הסטטיסטקה של מרתון בערים שיש בהן האות ריש [מדריד, רומא, רוטרדם]. עוד כמה גירודים בקרקפת והפור נפל – חוזרת לאירופה למרתון נוסף. SMS אחד לחברים הכריע גם בסוגיית המקום – נוסעים לברצלונה.

עושה הרושם, שכל האירועים המיוחדים שקרו לי בעשור הזה קשורים באופן כל שהוא לריצה. כנראה זה תחביב שהשתרש עמוק בתוך שעות הפנאי שלי. בעצם אני אנסח את זה אחרת, הריצה היא ללא ספק חלק מאורח החיים שלי. הכל, כך ניראה, בסיכומו של דבר סובב סביב זה. ועוד יותר, נראה שמחסום הגיל לא שם לזה סוף למרות שמעכשיו מקטלגים אותי בתור "ותיקה". אחרי הכל, רצים אינם מזדקנים. הם בסך הכל עוברים קבוצת גיל.

לבלוג של 'דנה קמה'