מאת:יאיר בן עמי
כתבה שניה בסדרה
כתבה שלישית בסדרה
כתבה ראשונה בסדרה
יום אחד בשנת 1987 הביא לי חבר מגזין ריצה מדהים מאחת הנסיעות שלו לחו"ל . זה היה בתקופה שבה כבשה אותי תרבות הריצות למרחקים ארוכים והדיחה אותי ממגרשי הכדורגל בהם בליתי כמעט מדי יום. חתמתי על המגזין כמעט באותו היום . בקיץ של אותה השנה הופיעה במגזין כתבה גדולה על האירונמן של הוואי. אני חושב שבמשך למעלה מחודש שכב המגזין לצד המיטה שלי וקראתי אותה עד שיכולתי לדקלם אותה ברברס עם יד מאחור ורטייה על העין החזקה. בילדותי שחיתי בקבוצת השחייה של המועצה האזורית. בנערותי רכבתי בין לקיבוצים הסמוכים על האופניים של אבא כדי לבקר חברות . חשבתי כי עם היסטוריה כה מכובדת והווה הכולל ריצות למרחקים ארוכים וודאי אוהב גם את הספורט המצחיק הזה שבמגזין קראו לו "טריאתלון". מספר שבועות מאוחר יותר הגעתי לקיבוץ אדמית , במסגרת שנת שירות בקיבוץ צעיר. קיבוץ מדהים השוכן על פסגת ההר. פגשתי שני אנשים מהם למדתי על ספורט יותר מאשר אפשר ללמוד מכל ספר , מגזין או קורס לתואר במכללה בעלת שם . הראשון היה אנטוניו סנטורי . מאמן ריצה ענק ויחיד שיודע על ספורט ( ועוד …. ) יותר משלושים מומחים אחרים יחדיו. איטלקי בכל רמח ומסוג האנשים שיאמרו לך את האמת בישרות הדומה לאגרוף של מייק טיסון בשיא הזעם. השני היה עוזי רן. היו"ר הראשון של איגוד הטריאתלון הישראלי . עוזי רן סיפר לי על טריאתלון עמק הירדן שיערך בקרוב . אותו טריאתלון , אליו נרשמתי כמי שנרשם להגרלת הגרין קארד השנתית , היה אחת מנקודות המפנה של חיי התרבות שלי . באותו יום , בטריאתלון עמק הירדן , עברתי חוויה שבהבנתי עוברים אותם אנשים אשר החיוך לא מש מפניהם עד יומם האחרון .
מרק אלן, מאבות האירונמן, היום מאמן מדופלם
הייתי חתום על מגזין הטריאתלון האמריקאי וכבר ידעתי כי בקיץ אטוס לארה"ב כדי לבקר בכל המקומות עליהם קראתי בסיקור תחרויות הטריאתלון של ה"טריאתלט מגזין" .
בספטמבר 1989 השתתפתי בטריאתלון עכו ובאותו הלילה טסתי , עם מי שסבלה אותי באותה התקופה , להולנד . אחרי שבועיים בהולנד , בהם השתתפתי בטריאתלון אחד מאוד מוזר ( זה מסיפור אחר ) וביקור משפחה במסגרת חובות משפחתיות ושאר ירקות , המשכנו לארה"ב .
הכיוון היה קלפורניה . סן דייגו הייתה המכה של הטריאתלון באותה התקופה. אם לא חדר אוויר סן דייגו לריאותייך לא תדע טריאתלון מה הוא . זו הייתה הדעה הרווחת באותה התקופה. אם השאיפה המנחה הייתה להיות טריאתלט חובה היה עלייך לבצע שני דברים. לשנות את שמך לסקוט ( שם משפחה או שם פרטי) ולהתגורר בסן דייגו קליפורניה . תור הזהב של הטריאתלון והאירונמן בפרט היה אז. מדי יום רביעי יצאו עשרות טריאתלטים ורוכבי אופניים לרכיבה ממקום מפגש קבוע בסן דייגו . הרכיבה נקראה
"הרכיבה של יום רביעי " ולצד האלופים שקראתי עליהם במגזינים רכבו שם רוכבי אופניים משהשורה הראשונה בארה"ב וטריאתלטים מכל הגילאים ומכל הרמות . בסיומה של אותה הרכיבה נערכה , כמסורת , תחרות אכילת פנקייק . מי שלא ראה את סקוט טינלי אוכל פנקיייק לא ראה טורף אכזר בחייו . גיבורי הטריאתלון של אותה התקופה היו דייב סקוט , סקוט טינלי , סקוט מולינה ומארק אלן .
"דה ביג פור" ( ארבעת הגדולים ) קראו להם. היה גם את מייק פיג , טריאתלט שכמעט כל תחרות בה השתתף הוכרעה בסיום קטע הרכיבה על האופניים. טינלי וסקוט חלקו בניהם כמעט את כל הניצחונות באליפות העולם באירונמן של הוואי. בשנת 1988 ניצל מולינה היעדרות של סקוט ושני פנצ'רים של אלן , כדי לצרף את שמו לרשימת המנצחים של אליפות העולם בטריאתלון בהוואי . רק אלן לא ניצח במרוץ הגדול והחשוב של הוואי עד אז. התגוררתי בלוס אנג'לס . אצל חברים מהצבא ורק מדי פעם הצלחתי להגיע לסן דייגו . אך אז , חודש לפני האירונמן של הוואי , גם בלוס אנג'לס דיברו כולם על המאבק הצפוי בין אלן לסקוט בסוף השבוע בו יהיה הירח מלא . אלן ניצח בכל דבר שכלל שחייה רכיבה על אופניים וריצה . בטריאתלון של ניס (צרפת ) שהיה היוקרתי ביותר באירופה ושני רק להוואי הוא ניצח שנה אחר שנה וללא תחרות של ממש .
רק בהוואי הוא סבל מחוסר מזל מדי שנה. שנה אחת הוא סבל מדימום באף בקטע הרכיבה ובריצה התייבש . שנה אחת הוא כבר היה בדרך לניצחון כשהוביל על דייב סקוט ביותר משש דקות לפני שנאלץ להשלים עם עוד מקום שני וטיול , על חשבון המארגנים , לאוהל העזרה הראשונה הישר מקו הסיום. בשנת 1988 דייב סקוט החליט , בבוקר התחרות , לא לזנק ( בעיות ברכיים ) ומארק אלן הפך למועמד לניצחון לגיטימי מאי פעם . הפעם הוא נאלץ לראות את סקוט מולינה מנצח לאחר ששני פנצ'רים סיימו עבורו את האירונמן של אותה השנה . אלן עשה כל דבר אפשרי כדי להפוך לטריאתלט הטוב בעולם . אך עם שש ניצחונות של דייב סקוט , באירונמן של הוואי , אפילו כל הניצחונות שהשיג , בכל דבר שמתחיל במים ממשיך על שני גלגלים ומסתיים על כפות הרגליים , לא סיפקו אותו ואת עולם הטריאתלון. דייב סקוט היה הגדול מכולם ואלן היה זקוק לניצחון בהוואי כדי להיות גדול כמו סקוט. אלן רצה לנצח את סקוט בהוואי. הוא רצה להביס את סקוט בשדות הלבה של האי הגדול כדי להוכיח כי הוא הגדול מכולם בטריאתלון. אלן התחתן עם ג'ולי מוס. הטריאתלטית שבזכותה , או נכון יותר בזכות זחילתה לקו הסיום בהוואי בשנת 1982 , הגיע הטריאתלון לכל בית בארה"ב . לאחר שניסה , במשך השנים , כל טקטיקה אפשרית כדי לנצח את סקוט הוא החליט לנסות לנצח אותו בשיטה של סקוט עצמו. באוקטובר 1989 התייצבו שני ענקי הטריאתלון על קו המים בהוואי לקרב עליו דיבר כלל מי שידע טריאתלון מה הוא . דייב סקוט מול מרק אלן. כל השאר היו שם כניצבים במותחן שיסתיים לאחר יותר משמונה שעות. דייב סקוט דיבר על תוצאה של מעט מעבר לשמונה השעות. אף אחד , כולל מארק אלן , לא האמין שזה אפשרי . שיא המסלול היה 8:28:37 שעות וגם אותה קבע דייב סקוט . בשנת 1986. גם אז, בשנת 86 , סיים אלן במקום השני.
הפעם הסרט היה שונה. מותח ומרתק מאי פעם .
סקוט אלן, ענק טריאתלון
הטריאתלון שאחרי ה – 14 באוקטובר 89 לא שב להיות מה שהיה לפני כן. קרב הענקים שנערך בשדות הלבה של האי הגדול שינה לעולמים את אופיו של הספורט החדש שכבש את ארה"ב שבע שנים לפני כן בזכות הזחילה הדרמטית של ג'ולי מוס. הפעם חיכתה מוס ליד קו הסיום לבעלה , מארק אלן . דייב סקוט סיים את 3800 המטרים של השחייה לאחר 51:16 דקות. מארק אלן היה צמוד לגבו ביציאה מהמים עם תוצאה של 51:17 דקות. לאורך כל 180 הק"מ של מסלול האופניים היה אלן ממש מאחורי סקוט. מספיק רחוק כדי ששופטי התחרות לא יפסלו אתו וקרוב מספיק כדי לראות כל פירור של חטיף אנרגיה שסקוט בלע . סקוט ירד מהאופניים לאחר 4:37:53 שעות. אלן כקרצייה עקשנית על זנבו קבע תוצאה של 4:37:52 דקות. הם יצאו אל 42.195 הק"מ של המרתון כשאלן יכול לאבחן את סוג הבקטריות בזיעתו של סקוט . לאורך כל הריצה היו השניים צמודים. אלן לא התפתה , כבשנים עברו , לשחרר ניצרה בשלב מוקדם וסקוט הכתיב קצב מטורף שגרם לכל המומחים להבין כי התוצאה עליה דיבר לפני המרוץ לא הייתה לוחמה פסיכולוגית אלא תחזית מדויקת שהתבססה על יכולות של ממש . חמשה ק"מ לסיום הגיעו שני ענקי הטריאתלון לעליה מתונה בה ניסה אלן להגביר את הקצב. סקוט לא הראה סימנים של שבירה אך אלן יידע כי הפעם הוא ינצח . הוא ידע זאת בזכות ההרגשה אותה יכול להבין רק מי שנאבק לאורך יום שלם בספורטאי מתחרה ולמד את תגובותיו היטב. שלושה ק"מ לסיום בחר אלן בעלייה האחרונה על מסלול הריצה כדי להגביר שוב את הקצב. הפעם נשאר סקוט מאחור . תוך שניות הבינו עשרות המלווים , על אופנועים , אופניים ומכוניות הלווי כי זה קורה. דייב סקוט , מנצח האירונמן בהוואי שש פעמים מתוך 11 המהדורות ,שנערכו עד אותה השנה , יכנע לטריאתלט הטוב בעולם. אותו טריאתלט שללא הצליח לנצח את סקוט בהוואי אף פעם לפני כן . אלן עבר את שלושת הק"מ האחרונים ב – 58 שניות מהר יותר מסקוט. כשחצה את קו הסיום הוא נפל לזרועותיה של ג'ולי מוס . אותה טריאתלטית ששבע שנים קודם זחלה אל קו הסיום. הוא בכה מהתרגשות ומוס מילמלה
"אווו …. הוא בכה,הוא בוכה". סקוט חצה את קו הסיום הישר לזרועות אשתו שאמרה לו
"היית ענק, עשית כל שיכולת,אתה הגדול מכולם" .
הטריאתלט הטוב בעולם
האירונמן של 1989 היה נקודת המפנה של הספורט. מתחרות בה מנצח הספורטאי השורד היא הפכה למרוץ של ממש. בשנים שלאחר מכן שלט אלן בהוואי. הוא ניצח עוד 4 פעמים ברציפות עד שנת 1993 ושבר את השיא שקבע בשנת 1989 . בשנת 1995 הוא חזר פעם נוספת להוואי כדי להשוות את שש הזכיות של דייב סקוט. בתולדות הטריאתלון נרשם מארק אלן כטריאתלט בעל ההישגים המרשימים ביותר. אך דייב סקוט יזכר לעד כטריאתלט שהביא את המהפכה. הספורטאי שהפך את הטריאתלון מתחרות של שורדים למרוץ של ממש.
