מאת:יותם מלמן
הכל נשאר בארה"ב. טור 2006 הסתיים ושוב יש לנו מנצח אמריקאי.
כמו שהוא התחיל, ככה הוא נגמר. טור הושבד, שפתח את הטור בניצחון הפרולוג, סיים אותו בניצחון היוקרתי בשאנז אליזה. בכך מגיעים לסיומם שלושה שבועות מרתקים ומפתיעים.
על אף הפופולאריות שלו, הטור אינו אירוע פאריסאי ובמהלך השבועות האחרונים לא ממש הייתה אווירת אופניים ברחובות הבירה. אחרי אירועי המונדיאל וההתרגשות הרבה נראה שבירת צרפת הייתה זקוקה למעט זמן מנוחה.
אתמול כל זה השתנה. החל משעות הבוקר המוקדמות החלו ההמונים לגדוש את רחובות הבירה. הוותיקים ובעלי הניסיון הגיעו מצוידים בסולמות ודרגשים וזכו בזווית ראייה טובה יותר. אבל דבר אחד בולט לעין רוב באי השאנז אליזה – התיירים, הצרפתים הם מיעוט בשדרה המפורסמת. יואן, צרפתי בשנות הארבעים הוא יוצא דופן "כל שנה אני מבטיח לעצמי שאשאר בבית ואראה את הרוכבים כמו שצריך בטלוויזיה. אבל כל שנה אני חוזר. הפעם הראשונה שהייתי כאן הייתה ב89', כשלמונד ניצח את פיניון.אני חושב שמאותו רגע אנחנו רואים יותר תיירים ופחות צרפתים-שמעדיפים לעמוד במקומות אחרים או לראות בטלוויזיה".
פודיום המנצחים – פריירו, לנדיס וקלודה
אהבה גדולה בין לאנס ארמסטרונג והצרפתים לא הייתה. שליטתו של הלה במרוץ, החשדות בדבר שימוש בסמים, יחסו העוין עם התקשורת הצרפתית ומספר הערות (האחרונה מהשבוע שעבר כשהתבדח לאנס וקרא לנבחרת הכדורגל הצרפתית "חארות") פרובוקטיביות לא ממש עזרו למערכת היחסים.
אבל פלויד לנדיס הוא אמריקאי מסוג אחר, פחות תקשורתי, הרבה יותר צנוע ופשוט. זה כנראה נובע מהחינוך הנוצרי האדוק שגדל בו. חינוך שכמעט ומנע ממנו לרכב על אופניים (הוריו המינונייטים עשו הכל כדי לנסות ולמנוע ממנו לעסוק בספורט). במשך שלושת השבועות האחרונים הוא לא סירב להתראיין ולא הסתובב עם צי של יועצי תקשורת. את לב הצרפתים הוא קנה בערב ה-14 ביולי, יום העצמאות, כשהתנצל על שגזל את החולצה הצהובה מידי הרוכב הצרפתי, סירילי דסל בשמונה שניות. אתמול כבר הבטיח לנדיס שעד השנה הבאה יעשה כל שביכולתו וילמד צרפתית.
ג'ון ללונג הוא אחד ממנהלי הקבוצות היחידים שאין להם היסטוריה כרוכב מקצועי. אבל ל-ללונג יש משהו אחר. הבלגי הוא בן לאחת ממשפחות האצולה של עולם האופניים. אביו, רוברט, היה רוכב בעברו אך התפרסם כמנהל קבוצתו של אדי מרקס. וללונג הצעיר גדל כילד שבביתו מסתובבים מיטב רוכבי התקופה. מגיל צעיר הוא רצה להיות מנהל וכשגדל הפעיל כמה קשרים והצטרף לצוות המקצועי של אחת מקבוצותיו של ידיד המשפחה, אדי מרקס. תקופה קצרה עבד ללנג ב ASO, החברה המארגנת את הטור-עד שקיבל הצעה לנהל את פונאק.
שדרות האליזה חוגגות פעם בשנה את חג האופניים הבינלאומי
אתמול, בנאום הסיכום שלו הודה לנדיס לחבריו לקבוצה על תמיכתם הרבה. למרות שרוכבי קבוצת פונאק לא שלטו בדבוקה או רכבו בקדמתה בשלבי ההרים, יודע לנדיס שלולא חבריו הוא לא היה מגיע למדרגת הפודיום העליונה.
לרוכב אחד חב לנדיס במיוחד. אקסל מרקס (בנו של אדי מרקס האגדי), ה"פועל" המוביל בפונאק. באותו שלב 16, השלב בו כשל האמריקאי ואיבד 10 דקות, היה זה מרקס שמשך אותו ועזר לו לצמצם נזקים. בסוף אותו יום ישב לנדיס עם מנהלו ללונג ובעצת אביו של אקסל, אדי ואביו של ג'ון, רוברט, החליטו שלמחרת חייב לנדיס לתקוף ולנסות להחזיר את הזמן שאיבד. בהחלטה טקטית לא אופיינית לשנות ה-2000(ימים של אסטרטגיות מתוחכמות), כזו שמזכירה את מרוצי שנות ה-60 וה70(ימי מרקס וללונג האב), החזיר לעצמו לנדיס את הטור דה פראנס וקנה את לב ההמונים.
אגב, יחסו הקרוב של לנדיס עם מרקס האב, שגם היה אחד מהמקורבים ביותר לארמסטורנג, הוא אחד מהדברים המשותפים היחידים שחולקים שני האמריקאים.
טי מובייל – הצליחה בלי אולריך – ואיפה דיסקברי צ'אנל
עם צוות מקצועי כה מנוסה, עם חיוך על הפנים ואישיות כובשת, כשהצרפתים בכיסו ותצוגת אופניים מדהימה, קשה לחשוב על אלוף ראוי יותר מפלויד לנדיס. נשאלת רק השאלה האם אחרי ניתוח החלפת עצם הירך, אותו יעבור לנדיס בקרוב, יוכל לחזור האמריקאי להתחרות בכלל ולהגן על חולצתו הצהובה בפרט.
לסיום, אם מישהו שאל את עצמו מדוע איבד לנדיס זמן כה רב בדרך לפסגת השלב ה-16, במיוחד אחרי שהרשים בימים שלפני ואחרי, התשובה מפתיעה מהצפוי. השמועה אומרת שבסיום השלב לאלפ דואז, ירד לנדיס מההר וניתקל בחבורה של אמריקאים בצד הדרך. לנדיס שרצה לחגוג את זכייתו בחולצה הצהובה ביקש מאוהדיו שיכבדו אותו בבקבוק בירה קרה. כנראה הייתה זו אותה הבירה שייבשה את לנדיס והקשתה עליו הקטע שלמחרת.
